בג"צ 500/76

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בעתירה נגד היטל השבחה שהטילה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בנס ציונה. הטענות העיקריות שהציגו העותרים היו כי הדרישה לתשלום המס לא נמסרה בתוך פרק הזמן הנקוב, כי היא חרגה מתכנית המתאר המחוזית וכי לא הוכחה קיומן של הוצאות, המהווה תנאי מוקדם למס. בנוסף, חלק מהעותרים היו חוכרים ולא בעלי הקרקע, כלומר לא ניתן היה להטיל עליהם את המס. דרישות המס נשלחו לעותרים בין אמצע לסוף אוקטובר 1974, על בסיס תכנית המתאר נס/1/1, שהעלתה לכאורה את שווי נכסיהם. בית המשפט בחן את סעיף 32 לפקודת בניין העיר, 1936, המתווה את היטל ההשבחה ודרישותיו. השופט קבע כי מגבלת הזמן של שנתיים לדרישת המס, כאמור בסעיף 32, היא הנחיה מחמירה וכל חריגה ממנה אינה חוקית. במקרה דנן, מאחר שהדרישות נשלחו למעלה משנתיים לאחר כניסת התכנית לתוקף, לא עמדו המשיבים בדרישות החוק. כמו כן, השופט הבהיר כי הסמכות לאשר תכנית מתאר מקומית נתונה אך ורק לוועדה המחוזית והחלטתה היא סופית. מועד כניסתה לתוקף של התכנית, המפעיל את הספירה לאחור בת השנתיים, הוא חמישה עשר יום לאחר אישור התכנית בוועדה המחוזית, ולא ממועד פרסומה ברשומות, כפי שטענו המשיבים. בית המשפט דחה טענות משפטיות אחרות שהעלו העותרים בשל הפרת לוח הזמנים הברורה. ההחלטה להפוך את הצו למוחלט התקבלה פה אחד בין השופטים. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על העמימות סביב חוקי מס השבחה וקרא להבהרות חקיקתיות שיבטיחו הטלת מס הוגנת ומושכלת. המשיבים חויבו לכסות את הוצאות העותרים בסך של 10,000 לירות.