רע"א 600/14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם. המחלוקת הראשונית הייתה בין המשיב מס' 1, שהיה הבעלים הרשום של חלקת קרקע בשפרעם, לבין המשיב מס' 2, שהיה אחיו של המבקש. המשיבה מס' 1 פנתה לבית המשפט בשנת 1998 בבקשה לסלק את ידה של המשיבה מס' 2 מהמקרקעין. הדבר הביא להסכם פשרה, שקיבל תוקף כפסק דין באוקטובר 1999. על פי הסכם זה, ויתרה המשיבה מס' 1 על זכויותיה במקרקעין בתמורה לזכויותיה של המבקשת בחלקה אחרת. המבקשת, אף שלא הייתה צד פורמלית להסכם, חתמה גם עליו. המבקשת פנתה לבית המשפט בשנת 2007 בבקשה להכריז על הסכם הפשרה כבטל. בית משפט השלום פסק לטובת המבקש בשנת 2013, תוך שהוא מציין תנאים שלא התקיימו בהסכם וחתימת המבקש שאינה מהווה הסכמה מוקדמת. עם זאת, בית המשפט המחוזי בחיפה הפך קביעה זו, בקובעו כי כוונת הצדדים, כפי שמשתמע מהחוזה והנסיבות, הייתה שההסכם יחייב באופן מיידי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ראה בחתימת המבקש ובהוראת החזקה המיידית אינדיקציה לכך. לאחר מכן הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, סגן נשיא בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, והסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי להסכם הפשרה כחוזה מחייב. הם הצדיקו זאת בכך שהתייחסו לכוונות הצדדים, לחתימת המבקש ולסעיף החזקה המיידית. סגן הנשיא הדגיש גם את חשיבות סופיות הפשרות ואת המשקל שניתן להן. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, ואישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.