ת"א 13579-11-15

תקציר

פסק הדין מקבל את התביעה ופוסק לטובת התובע, הזכאי לפיצויי הפקעה מהנתבע. מדובר בהפסד דמי חכירה המחושבים לפי 6% מהשווי המשתנה של הקרקע המופקעת בשנה. עמלות אלה ישולמו באופן יחסי עד לתשלום הפיצוי המלא והסופי. החישובים ייעשו בהתאם לחוות דעת השמאית שמונתה על ידי בית המשפט, גב' אלזנר, אשר ביססה את מסקנותיה על הנחיות השמאי הממשלתי, דמי החכירה שגבתה הנתבעת ומחירי השוק. לתעריפים יתווספו הפרשי הצמדה ממועד הדיווח של אלזנר ועד למועד התשלום בפועל. שכר טרחת עורך דין, שכר טרחת שמאי ועלויות נלוות אחרות יוחזרו גם הם לתובע. פסק הדין מבהיר את העקרונות לחישוב פיצויי הפקעה בעקבות פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, ומאשר כי דמי החכירה האבודים נגזרים מערכה המשתנה של הקרקע מדי שנה. היא מחזקת את התפיסה כי תכליתו של סעיף 13 לפקודה היא להעמיד את המופקע במצב של שקילות כספית, כאילו לא בוצעה ההפקעה. דרך זו מכונה "הדרך הקניינית", המסמלת את המשך זכויותיו של בעל הקרקע בתוצרת אדמתו. חשוב לציין כי פסק הדין מדגיש כי תשלומי פיצויים חלקיים אינם פוטרים את הנתבעת מתשלום מלוא דמי החכירה, וזאת כדי למנוע עשיית עושר ולא במשפט למי מהצדדים. מקרה זה שונה מפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון משום שהשמאית ביססה את חוות דעתה על עסקאות שוק רלוונטיות והנחיות, שלא כמו בפרשת איסמעיל, שם נדחתה חוות דעתו של המומחה בשל הסתמכות על מודל פיננסי בלבד. ככלל, פסק הדין מבקש לאזן בין חובות הנתבע לשלם פיצוי הוגן לבין הצורך לתמרץ תשלומים במועד כדי להימנע מתביעות ממושכות. הסכומים הנקובים בפסק הדין יקוזזו כנגד הפיצוי החלקי ששולם בעבר, עם מועד אחרון של 30 יום לתשלום והשלכות על עיכובים.