ת"א 34555-03-16

תקציר

התובעים והנתבעים חלוקים ביניהם באשר לפיצויים המגיעים לתובעים בעקבות הפקעת אדמותיהם. התובעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי בגין כל השטח המופקע, ואילו הנתבעים טוענים כי יש לבסס את פיצויי התובעים על חלקם היחסי בחלקות המופקעות. בית המשפט מצדד בנתבעים וקובע כי זכאותם של התובעים לפיצויים אכן צריכה להתבסס על חלקם היחסי בחלקות. התובעים ביקשו גם פיצויי צדקה עבור הרבע הראשון של כל חלקה שהופקעה, דבר שנדחה על ידי שר התחבורה. בית המשפט מסכים לדחייה, שכן ההפקעה בוצעה לפי פקודת הדרכים, שאינה מזכה את התובעים בפיצוי בגין הרבע הראשון של הקרקע. בנוסף, טענו התובעים כי יתרת חלקותיהם אינה שמישה, דבר המזכה אותם בפיצוי בגין שטח החלקה כולו. המומחה שמונה על ידי בית המשפט בחן את החלקות וקבע מהן השטחים בהם נגרם לתובעים נזק בר פיצוי. על פי חוות דעת המומחה, זכאים התובעים לפיצוי בגין הפקעת שטחים העולים על 25% משטח החלקה, המוגבלים לחלקות 19 ו-23. התובעים חלקו גם על שווי הקרקע שהוערך על ידי המומחית שמינה בית המשפט, אך בית המשפט מצא את הערכת השווי של המומחית סבירה ומקובלת, שכן היא שקלה את המאפיינים הספציפיים של החלקות וביצעה את ההתאמות הנדרשות. בכך אישר בית המשפט את חוות דעתו של המומחה בעניין שווי הקרקע. התובעים ביקשו פיצוי בגין הפסד דמי שכירות, דבר שהנתבעים התנגדו לו, בטענה כי הדבר אינו חל במקרים של הפקעה לפי פקודת הדרכים. בית המשפט הסכים עם הנתבעים וקבע כי סעיף 13 לפקודת המקרקעין, הקובע פיצוי בגין דמי שימוש אבודים, אינו רלוונטי במקרה זה. מבחינת הוצאות נלוות, זכאים התובעים להחזר בגין שכר הטרחה ששילמו למומחה מטעמם וחלקם בשכר הטרחה עבור המומחה שמונה על ידי בית המשפט. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשת התובעים להחזר הוצאות צפויות לרכישת קרקע חלופית, שכן הוצאות אלה לא הוצאו בפועל. לבסוף, בית המשפט הורה לנתיבי ישראל לשלם לתובעים את פיצויי ההפקעה שנקבעו בתוך 30 יום, בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 6,000 שקל. התובעים זכאים לפיצוי על בסיס חלקם היחסי בקרקע המופקעת, למעט 25% הראשונים שהופקעו לפי פקודת הדרכים. התביעה נגד שר התחבורה נדחתה.