ת"א 3152/09

תקציר

פסק דין זה נובע ממערכת יחסים עסקית מורכבת בין שתי חברות לבין בעלי השליטה בהן, דגן ופנחסי בהתאמה. הקשר כלל סחר שוטף בחומרי מחצבה, וכן עסקאות חד פעמיות בציוד ובנדל"ן. ליבת המחלוקת נגעה לניסיונו של דגן לאכוף הסכם מכר לרכישת מחצית מזכויותיו של פנחסי בחלקת קרקע. העניין הועבר תחילה לבוררות, שהסתיימה בפסק דין לטובתו של דגן. עם זאת, פסק זה בוטל מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי, החלטה שבוטלה לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון, שהחזיר את פסק הבוררות. במקביל להליכים אלה, נפתחו הליכי הוצאה לפועל על ידי בנק לגביית חובות של פנחסי, שהסתיימו בהסכם מימוש בו היו מעורבים דגן, פנחסי והבנק. ההסכם הביא לביטול מכירת מחצית המגרש לדגן. לאחר מכן הגיש דגן את התביעה הנוכחית, וביקש מפנחסי תמורה כספית עבור הזכויות המפורטות בפסק הבורר. פסק הדין מסכם בהרחבה את הרקע העובדתי המורכב ואת ההליכים הקודמים, תוך התמקדות בהיבטים החשבונאיים והפיננסיים של התיק. הוא מתייחס לסוגיות שונות הקשורות להתנהלות העסקית ולעסקאות ספציפיות בין דגן לפנחס, לרבות מכירת מחצית המגרש, חשבוניות פיקטיביות, תשלומי שכר דירה בגין המגרש, תעודות חיוב שהנפיק דגן לפנחסי ועניינים כספיים נוספים. באשר למכירת מחצית המגרש, קובע בית המשפט כי על פנחסי להחזיר לדגן בגין הרכישה, בסך של 1,851,600 שקל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד כל תשלום. בית המשפט דוחה את תביעתה של דגן להחזר מלא, כולל מע"מ, שכן הוא קובע כי פנחסי גבה מדגן מע"מ משיקוליו שלו. בית המשפט פוסק גם בעניין חשבוניות פיקטיביות, וקובע כי שני הצדדים היו מודעים והסכימו להוצאת חשבוניות אלו, שלא היו חלק מהמערכת העסקית הרגילה שלהם. היא רואה בכך הסכם בלתי חוקי ופוטרת את פנחסי מהחזרת התשלומים ששילם דגן עבור חשבוניות אלה, ומורה במקום זאת למחוק את רישומי העסקאות הללו מספרי הצדדים. באשר לתשלומי דמי השכירות בגין המגרש, בית המשפט מטיל על דגן את האחריות לתשלום דמי השכירות לפנחסי לתקופה שבין אפריל 2004 לפברואר 2008, בסך הכל 46 חודשים. דגן חויב לשלם 2,500 דולר לחודש, בתוספת מע"מ, לפי השער היציג ועם הפרשי ריבית והצמדה רלוונטיים. בית המשפט מכריע גם בעניינים כספיים נוספים, ובהם פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות, שני שיקים בסך 150,000 ₪, מכירת משאית וטרקטור, אישורי חיוב ותשלומים בגין חשבוניות מאוקטובר 2004. הוא מספק הוראות ספציפיות לשני הצדדים כיצד להתאים את הרשומות החשבונאיות שלהם ואת הסכומים שהם חייבים זה לזה כתוצאה מעסקאות אלה. לבסוף, בית המשפט מציין כי ממצאיו אינם משנים את העיקולים הקיימים על רכושו של דגן וקובע כי כל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין מדגיש את מורכבותו של התיק ואת התנהלות הצדדים, ומצביע על כך שאין מקום להורות על הוצאות.