בר"מ 245/18

תקציר

בפני בית המשפט לעניינים מנהליים במרכז לוד הוגשו שורה של עררים בנוגע לתביעות פיצויים בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מאישור תמ"א 21/3, אשר שינתה את ייעוד הקרקע של נכסים שונים. בעררים נטען כי התכנית הפחיתה משווי השוק של הקרקעות ופגעה בפוטנציאל התכנוני שלהן בכך שלא שינתה את ייעודן לשימושים בעלי ערך גבוה יותר. בית המשפט איחד את העררים ובחן האם אישורה של תכנית המצמצמת את הפוטנציאל התכנוני יכול להצמיח פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי ניתן לפצות על פגיעה בפוטנציאל התכנוני אם ההסתברות לאישור תכנית שתשנה את ייעוד הקרקע או תשפר את הפוטנציאל התכנוני שלה היא כמעט ודאית. היא קבעה רף גבוה לקביעת פגיעה כזו, והדגישה כי סטנדרט נמוך יותר עלול לשתק את מוסדות התכנון. בעקבות החלטה זו הוגשו לבית המשפט העליון בקשות למתן רשות ערעור, שהתמקדו בעיקר בעקרון ההכרה בפגיעה בפוטנציאל התכנוני כבר פיצוי לפי סעיף 197. עם זאת, בית המשפט העליון, בהחלטתו בעניין דאלי דליה, כבר התייחס לסוגיה זו באופן מקיף. פסק דין דאלי דליה הכיר בפגיעה בפוטנציאל התכנוני כבר פיצוי, אך הציב רף גבוה עוד יותר, המחייב פעולה תכנונית קונקרטית ומסתברת ואינדיקטורים נוספים המראים כי התכנית נמצאת "כמעט בנקודת האל-חזור". מאחר שהבקשות שהובאו בפני בית המשפט לא הגיעו לרף זה, והחלטות בית המשפט לעניינים מנהליים תאמו את אמות המידה של דאלי דליה, נדחו בקשות רשות הערעור. הכחשה זו הייתה ללא עלויות, נוכח ההשלכות המשמעותיות של המקרים.