רע"פ 9142/01

תקציר

הסוגיה המרכזית בניתוח משפטי זה היא האם בית משפט לתעבורה בישראל מוסמך לדון בבקשות לביטול פסקי דין שניתנו בהעדרו של נאשם לפי סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי ללא נוכחות הצדדים. פסק הדין בוחן האם זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפט משתרעת גם על בקשות לביטול פסקי דין כאלה. בית המשפט בחן את כוונת המחוקק של סעיפים 126 ו-240 לתקשי"ר, וציין כי הזכות להיות נוכח היא זכות יסוד, אולי אפילו חוקתית, אך לא מוחלטת, במיוחד במקרים של עבירות קלות שבהן היעילות הפרוצדורלית עדיפה. סעיף 240 נועד לייעל את ההליכים בעבירות תעבורה קלות, מאפשר לנאשמים להיעדר, והיעדרותם נחשבת כהודאה באשמה, אלא אם כן יש בה כדי להסתכן בעיוות דין. בית המשפט קבע כי דרישת נוכחות צדדים לבקשות ביטול עלולה לפגוע ביעילות שאליה מתכוון סעיף 240, ועלולה לאפשר להיעדרויות טקטיות לנצל את המערכת. כתוצאה מכך, בעוד שכלל ברירת המחדל מאפשר דיון בהיעדר, לבית המשפט שמור שיקול הדעת לזמן צדדים אם מתעוררות נסיבות חריגות. פסק הדין הנחה כיצד על השופטים לטפל בבקשות בכתב לביטולים כאלה, והדגיש כי על המבקשים לספק פרטים מלאים מראש. בית המשפט טיפל בתיקים שונים, ומצא באופן עקבי כי אין צורך בנוכחות צד בדיוני הביטול בהיעדר סיבות ברורות ומוצדקות להיעדרות הראשונית. היא הדגישה את האיזון בין שמירה על יעילות שיפוטית בעבירות קלות לבין שמירה על עקרונות הצדק, ובסופו של דבר דחתה את כל הערעורים מאחר שהמערערים לא סיפקו עילות מספיקות לזימון צדדים או לביטול פסקי דין.