ת"א 1577-08-17

תקציר

התובעת, אישה חרדית מבוגרת, תבעה לבטל חוזה לפיו מכרה את ביתה לנתבע, בטענה שהסכימה רק להבטיח הלוואה עם רכושה לשחרור בנה מהכלא. הנתבעת טענה כי הסכם המכר שיקף את כוונתם האמיתית של הצדדים, וכי מצוקתה של התובעת עקב מעצרו של בנה, ומצבה הנפשי הקשה, לא מנעו ממנה להבין את מהות העסקה. השופט התרשם מעדויות הנתבע ועדיו, וסבר כי לא ניתן לסמוך על גרסת התובע. טענת התובעת כי סברה שהיא חותמת על הסכם הלוואה לא הייתה משכנעת, מה גם שאת מטרת העסקה - שחרור בנה - ניתן היה להשיג באמצעות הסכם מכר, והמחיר ששולם עבור הבית היה סביר. עוד סברה השופטת כי נמסר לתובעת כי מדובר בהסכם מכר, אך התמקדותה בסיוע לבנה גרמה לה להתעלם מעובדה זו. עוד ציינה השופטת כי בנה של התובעת, שהיה לו תפקיד מכריע בעסקה, ידע כי מדובר בהסכם מכר, וכי מטרת העסקה היא לספק מימון לשחרורו, אשר יוחזר בתוך שנה, ולאחר מכן תבוטל המכירה. עם זאת, הכסף מעולם לא הוחזר, מה שחיזק את הרושם השלילי לגבי אמינותו של הבן, וגרם לכך שהתנאי לביטול המכירה לא התקיים. השופט הגיע למסקנה כי שני הצדדים פעלו באופן לא הוגן, מה שגרם להתדיינות המשפטית. לכן, כל צד יישא בעלויות שלו. הנתבע חויב להשלים את תמורת המכירה באמצעות העברת 540,000 ₪ נוספים לתובע, שכן זהו הפתרון המתאים בהתחשב בנסיבות. הבנק שהיה מעורב במשכנתא היה זכאי להוצאותיה מהנתבע, שכן הוא לא גרם לסכסוך. הבקשה להכריז על הסכם המכר כבטל נדחתה.