ב"ל 39627-03-13

תקציר

עניינו של פסק הדין הנדון בערעור על החלטת ועדת הערר לחוסר כושר בדבר יכולתו של המערער להשתכר בעקבות נכות רפואית. הוועדה הרפואית לנכות כללית העריכה בעבר את נכותו של המערער בשיעור משוקלל של 85%, על פי שקלול של מספר ליקויים, לרבות דיכאון, המיפלגיה, הפרעת שיווי משקל וסוכרת עם סיבוכים. ועדת הערר לאי כושר קבעה כי המערערת איבדה 74% מכושר ההשתכרות שלה, מה שהוביל אותה להגיש ערעור. המערערת טענה כי הוועדה לא שקלה כראוי כל אחת מהמוגבלויות שלה ולא התייחסה למסמכים רפואיים מסוימים. עם זאת, טען בא כוח המשיב כי לא נפלה טעות משפטית בדיוני הוועדה או במסקנותיה, וכי החלטתם התבססה על הערכה מקיפה של מצבו של המערער. בית המשפט הסכים עם בא כוח המשיב, לא מצא טעויות משפטיות או חוסר סבירות בהחלטת הוועדה וציין כי דרגת הנכות שנקבעה עולה בקנה אחד עם הראיות הרפואיות. משכך, הערעור נדחה. פסק דין זה מבהיר את תפקידו המצומצם של בית המשפט בבחינת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ומדגיש כי קביעת אי הכושר מבוססת על הערכה הוליסטית של יכולותיו של המערער.