עמ"נ 35379-01-23

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לערעור על שומה להיטל השבחה, אשר המערערים ביקשו להאריך את המועד לגביו. המסגרת הנורמטיבית להארכת המועד לערעור על שומה מתוארת בסעיף 14 לתוספת השלישית, המאפשר הארכת המועד ל-45 יום מטעמים מיוחדים. בית המשפט העליון פירש את המונח "טעם מיוחד" כמאזן בין זכותו של אדם לערער לבין אינטרס סופיות הדיון. במקרה דנן, השיהוי לא נבע מאירוע שאינו בשליטת המערערים, שכן הם לא הציגו כל נימוק לערעורם בטרם עת. יתר על כן, המערערים היו מיוצגים על ידי עורך דין והיה עליהם להיות מודעים למועדים. הטענה העיקרית בערעורם בדבר הפלישה לחלקת האדמה שלהם ומיצוי זכויות הבנייה אינה צפויה להצליח, שכן לוועדת הערר סמכות מנהלית לדון בשומות היטל השבחה והיא אינה יכולה להכריע בסכסוכי רכוש. כמו כן, הארכת המועד תשבש את הוודאות הדרושה לתקציבי התכנון והפיתוח של הרשויות המקומיות. אין גם אינדיקציה לעניין ציבורי מיוחד במקרה זה. בעוד שזכויותיהם הכספיות של המערערים ראויות להתייחסות, הן גוברות על גורמים אחרים. בסופו של דבר, השופט לא מצא עילה להתערב בהחלטת יו"ר הוועדה ודחה את הערר ופסק הוצאות בסך 20,000 ₪ לוועדה. פסק דין זה מחזק את חשיבות העמידה בלוחות הזמנים המשפטיים ואת סופיות ההחלטות.