ת"א 47362-03-18

תקציר

פסק הדין דן באי-חוקיות ההפקעה ובהגינות הפרוצדורלית, ומבהיר כי לבית המשפט אין סמכות מהותית לדון בחוקיות המעשה השלטוני. לאחר מכן הוא מתעמק בסוגיית ההתיישנות, ומסווג את התביעה לפיצויים כתביעה שאינה מקרקעין וכפופה לתקופת התיישנות של 7 שנים. טענות התובעים בדבר היעדר התיישנות נדחות, שכן בית המשפט מקבל את עמדת הנתבע כי התביעה, על אף היותה בגין קרקע חלופית, עודנה תביעה כספית. פסק הדין מתייחס גם למועד תחילתה של תקופת ההתיישנות ולשאלת קבלת הזכות, תוך פרשנות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. היא מוצאת כי מעשיה של הנתבעת אינם מהווים הודאה בזכותם של התובעים וכי טענת התובעים בעניין זה אינה תקפה. כמו כן, הוא דן בבקשת הצדדים להליכי משא ומתן ובהצעת הנתבע לרכוש חלק מהמקרקעין, ומגיע למסקנה כי אלה אינם נופלים בגדר "הודאה בזכות". בסופו של דבר, התביעה נדחית על בסיס תקופת ההתיישנות, וניתן סעד הצהרתי, הקובע כי היורשים זכאים לפיצוי כספי. שני הצדדים אינם נדרשים לשאת בהוצאות המשפט של הצד השני, נוכח הסכמת הנתבע לפיצוי כספי.