סע"ש 14593-04-21

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הראיות והטיעונים שהוצגו בתיק זה, קבע השופט כי יש לקבל את התביעה שהגיש התובע, עובד במשרדי לפ"ם. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה זיהוי המעסיק במצב התעסוקתי המורכב של התובע. השופטת הדגישה כי יחסי העבודה נקבעים באופן מהותי ולא על בסיס התוויות או ההגדרות בהן משתמשים הצדדים. על פי הראיות שהוצגו, היה ברור כי התובעת הועסקה על ידי לפ"ם למעלה משני עשורים, למרות שמעסיקיה הפורמליים היו חברות קבלניות. חברות אלה שימשו רק כמתווכות להעברות שכר ולא הייתה להן מעורבות ממשית בעבודתו של התובע. לפם, לעומת זאת, ניהל ופיקח באופן ישיר על עבודתה של התובעת, קבע את שעות עבודתה וסיפק לה ציוד עבודה. עוד ציינה השופטת כי למדינה, כמעסיקה בפועל, הייתה סמכות לפטר את התובעת, דבר התומך עוד יותר בקיומם של יחסי עבודה. השופטת הדגישה כי מצב העסקתה של התובעת עולה לכדי "מיקור חוץ של משאבי אנוש", המאפשר למדינה לעקוף הוראות חוק המסדירות עובדי מדינה וחוקי עבודה. הסדר זה, קבעה השופטת, סותר עקרונות משפט העבודה ולכן אינו לגיטימי. משכך, קבע בית הדין כי לתובעת התקיימו יחסי עובד-מעביד עם המדינה מחודש אפריל 1995 ואילך. בעקבות זאת בוטל הליך הפיטורים שננקט, והמדינה נדרשה לקלוט את התובע כעובד מדינה. אם המדינה ביקשה לסיים את העסקתו של התובע, היא הופנתה לפעול בהתאם להוראות החלות על עובדי מדינה. בנוסף, חויבה המדינה בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 17,500 שקל בתוך 30 יום. לבסוף, השופט קיבל את הזכות להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.