ד"נ 9/83

תקציר

מדובר במחלוקת משפטית על ראיות שהושגו באמצעים שנויים במחלוקת ועל פרשנות דיני הפרטיות. המשיב הורשע תחילה על ידי בית משפט צבאי בהחזקת סמים, שנחשפו לאחר שהחוקרים השתמשו במי מלח כדי לגרום להקאה בניגוד לרצונו. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם פעולה זו מהווה "הטרדה" לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, אשר תהפוך את הראיה לבלתי קבילה. בית המשפט העליון קבע בדעת רוב כי גרימת הקאה בכוח היא אכן מעשה בלתי חוקי ופולשני, הפוגע בפרטיותו של המשיב. לפיכך, הראיה שהושגה (חבילות סמים) הוגדרה כבלתי קבילה לפי סעיף 32 לחוק הפרטיות, בהתאם לעקרונות "כלל ההחרגה" אך ספציפית לדין הישראלי. בית המשפט הדגיש את האיזון העדין בין הגנה על שלמות גופו של אדם לבין שמירה על החוק בתוך מתקני הכליאה, והדגיש כי פתרונות לדילמות כאלה אינם צריכים להיות כרוכים בפעולות בלתי חוקיות. היה ויכוח האם פרשנות זו הכניסה אלמנטים של כלל ההדרה האמריקאי לתוך המשפט הישראלי, כאשר הרוב סברו כי המעשה אינו מהווה הטרדה גרידא. דעות חלוקות הדגישו שמירה על עקרונות שיפוטיים הנותנים עדיפות לאמת העובדתית, אלא אם כן נקבעו חריגים באופן ברור על ידי המחוקק. פסק הדין נועד למנוע ענישה על גילוי ראיות חוקיות תוך הקפדה על כך שהזכות לפרטיות לא תיפגע לצורך איסוף ראיות, ובסופו של דבר הדגיש את האינטראקציה המורכבת בין אמת משפטית, גילוי עובדתי והגנת הפרטיות.