ע"א 2619/21

תקציר

בערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער, התמקד התיק בשורה של הליכים מתמשכים בין בני זוג לשעבר, לרבות חלוקת רכוש ותביעות לדיור ילדים. המערער, שייצג את עצמו, טען כי בית משפט קמא גילה משוא פנים בכך שדחה בקשות הנוגעות לעדויות עדים ולגילוי מסמכים כספיים, והפגין העדפה לזכותו לפרטיות של המשיב על פני יכולתו לטעון את טענותיו במלואן. לאחר דיון שהתקיים ביום 14.12.2020, הגיש המערער ביום 2.3.2021 בקשה לפסילה, בטענה כי בית המשפט סיכל את בירור האמת וגילה משוא פנים, שחוזק באמירות ספציפיות של השופט. עם זאת, בית משפט קמא דחה את הבקשה וציין כי טענות המערער נגעו להחלטות הניתנות לערעור ולא הוכיחו משוא פנים. בערעור בפני ערכאה גבוהה יותר, חזר המערער על טענותיו הקודמות, וביקש לבטל פסקי דין מסוימים ופסילה על בסיס משוא פנים לכאורה. בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא מדגיש את השיהוי בטיעוני המערער, את היעדר הראיות החדשות המצדיקות פסילה על פי אמות המידה המשפטיות הקיימות, ואת חוסר ההתאמה של שימוש בבקשות פסילה כאמצעי לבחינה מחודשת של ענייני ערעור שהוסדרו. הערעור נדחה ללא צווי הוצאות נוספים, ובכך חיזק את העיקרון לפיו יש לטפל בחששות הנוגעים להחלטות שיפוטיות באמצעות ערעורים ולא באמצעות בקשות פסילה, אלא אם כן הוכח חשש ממשי למשוא פנים.