עמ"נ 24940-03-15

תקציר

הערעור מתייחס לסיווג המתאים, לצורכי ארנונה, של נכסים המשמשים את המערערת ללולים ולמתקנים נלווים. המערערת טוענת כי יש לסווג את הנכסים כ"קרקע חקלאית", ואילו המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה טוענת כי יש לסווגם כ"תעשייה או מלאכה". הערעור הראשוני היה נגד המועצה אך תוקן כך שיהיה נגד מנהל הארנונה של המועצה. הערעור מתייחס לתקופה שבין השנים 2006 ל-2013, שבמהלכה חויבו נכסי המערערת בשיעור של "קרקע חקלאית", אך בעקבות מדידה של הנכסים שערכה המועצה, שונה סיווג הנכסים והמערערת חויבה בשיעור גבוה משמעותית. ועדת הערר לארנונה של המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה קבעה כי לא ניתן לסווג את הלולים כ"קרקע חקלאית" בהיותם שטח בנוי, וכי הסיווג הקרוב ביותר לשימושם הוא "תעשייה או מלאכה". עוד קבעה ועדת הערר כי אין לחייב את השטחים הנלווים בנפרד אלא יש לסווגם יחד עם הלולים. עם זאת, הוועדה קיבלה את הקביעה כי יש לסווג את הקרקע עצמה כ"קרקע חקלאית". המערערים ערערו על החלטה זו, ובית המשפט פסק לטובתם. בית המשפט טען, כי מאחר שצו המיסים של המועצה לא כלל סיווג ל"מבנים חקלאיים", ומאחר שלא היה סעיף שיורי שניתן להחיל על הלולים, לא היה למועצה בסיס חוקי לחייב את המערערת בארנונה על מבנים אלה. בית המשפט הדגיש כי היעדר סיווג מתאים פירושו שהמועצה אינה יכולה לגבות ארנונה עבור הלולים, במקום להוות הצדקה לחייבם בסיווג אחר. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי המועצה חייבה בעבר את המערערת בשיעור הקרקע החקלאית בגין מבנים אלה, וכי המועצה לא כללה סיווג מתאים בצו המס למרות שניתנה לה האפשרות לעשות כן. לפיכך קיבל בית המשפט את הערר, ביטל את החלטת ועדת הערר והורה למשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.