בג"צ 2117/99

תקציר

במקרה היסטורי זה, בית המשפט העליון התייחס לסמכותו של בית הדין השרעי להוציא צו ירושה ללא הסכמת כל הצדדים המעורבים במקרים בהם המנוח נפטר לפני חקיקת חוק הירושה משנת 1965, אך הבקשה לירושה הוגשה לאחר מכן. עיקר הסוגיה הייתה האם בית הדין השרעי יכול לפעול מעבר לסמכותו ללא הסכמה בכתב של כל היורשים. בית המשפט הדגיש כי על הגופים השיפוטיים להקפיד על גבולות סמכותם ואינם יכולים ליטול לעצמם סמכות רק בשל שתיקת הצדדים או נוהגים מקובלים. חוק הירושה קובע כי הדין המהותי טרם תחילתו חל על ענייני ירושה, אך כללים פרוצדורליים כגון סמכות שיפוט נקבעים לפי מועד הגשת הבקשה. לפיכך, החוק שהיה בתוקף בעת הגשת הבקשה בשנת 1988 הסדיר את סמכות השיפוט, ודרש הסכמה בכתב של כל היורשים כדי שבית הדין השרעי יוציא צו. מאחר שלא הושגה הסכמה כזו במקרה זה, קבע בית הדין השרעי כי בית הדין השרעי פעל ללא סמכות, והותיר את הוראתו ואת האישורים שבאו בעקבותיה בטלים. ההחלטה מדגישה את הצורך בהקפדה על כללי השיפוט המשפטי, ללא קשר לפרקטיקות מסורתיות, ומדגישה את הצורך בתיקון משפטי כדי למנוע סתירות עתידיות. על פסק דין זה הסכימו הנשיא א' ברק והשופטת ביניש, אשר הסכימו עם חוות דעתה של השופטת שטרסברג-כהן לבטל את צו הירושה של בית הדין השרעי ואת ההחלטות שבאו בעקבותיו, וחייבו את המשיבים המתנגדים לשלם את הוצאותיו המשפטיות של העותר.