ע"פ 974/06

תקציר

ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי שגה בית משפט קמא בכך שדחה את האישומים נגד המשיב בגין בנייה בלתי חוקית ללא היתר. כתב האישום עסק במשיב ובניו, והתמקד בבנייה ללא היתר ובשימוש בלתי מורשה במבנה. בתחילה הודה המשיב בבית המשפט כי הוא הבעלים של הקרקע ואחראי לפעילות הבנייה, ובפרט לבן נכה שהיה נתבע. עם זאת, בית משפט קמא לא מצא ראיות מספיקות לבעלותו ולמעורבותו, בנימוק של היעדר ראיות מצד התביעה. בערעור הודגש כי המקרקעין נרשמו על שם אביו המנוח של המשיב, מה שהופך אותו ליורש, והוא טען תחילה לבעלות. עם זאת, מאוחר יותר הוא הכחיש את הבעלות על הקרקע, וטען כי העביר זכויות לבניו, הצהרה שאינה נתמכת בראיות. הן המשיב והן בנו לא הציגו כל תיעוד המוכיח העברה זו. ערכאת הערעור טענה כי נטל ההוכחה עבר למשיב מרגע שהצהיר על בעלות, ואמירותיו הסותרות החלישו את טענתו. זאת ועוד, על פי סעיף 208 לחוק התכנון והבניה נקבעה אחריותו של המשיב כבעל הקרקע, שכן הוא היה מודע לבנייה הבלתי חוקית ולא נקט באמצעי מניעה. בהתבסס על דוקטרינות האחריות הקפידה, קבעה ערכאת הערעור כי יש להטיל את האחריות על המשיב, והרשיעה אותו בעבירות. התיק הוחזר לבית המשפט קמא לצורך מתן גזר הדין, תוך הדגשת העיקרון לפיו על בעלי הקרקע לנקוט משנה זהירות כדי למנוע בנייה בלתי מורשית.