ע"פ 4419/95

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על חומרת עונש עשר שנות המאסר שנגזר על שחר חדאד, שהודה בהריגת אביו, זכריא חדאד, לאחר שעבר התעללות פיזית ומילולית ממושכת בידיו. ההגנה טענה כי שנים של התעללות קשה מצד המנוח מצדיקות הקלה בעונש, והדגישה כי שחר לא הפגין דפוס התנהגות עברייני וההתעללות הובילה להתמוטטות פסיכוטית שהביאה לאשפוזו הזמני. בית המשפט הכיר בהיסטוריה האלימה של המנוח, כולל המחיר הנפשי ששילמה המשפחה, שחיה בפחד מתמיד. המשטרה ניסתה להתערב, אך אלה לא היו יעילים בהפסקת ההתעללות. למרות הנסיבות הטרגיות ושיקולי בריאות הנפש, הדגיש בית המשפט את קדושת החיים ואת שלטון החוק, והביע חשש מהעברת מסר מקל שעלול להיתפס כהצדקה לרצח בתנאים כאלה. השופטים התווכחו האם מחלת הנפש של שחר לאחר הפשע והשפעתה צריכות להשפיע על עונשו. בדעת רוב נקבע כי העונש המקורי היה ראוי, תוך איזון בין הצורך בענישה לבין הסבל האישי הייחודי שחווה המערער. בסופו של דבר נקבע כי בית המשפט המחוזי לא שגה בגזר דינו, דחה את הערעור אך הכיר בטיפול נפשי מתמשך על פי תקנות הכליאה. המקרה הדגיש את המתח בין ציוויים מוסריים ומשפטיים במצבי אלימות במשפחה, כאשר בית המשפט חותר לאזן בין הרתעה, גמול וחמלה בפסק דינו.