ת"א 41391-06-13

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגישו התובעים לתיקון רישום מקרקעין שנעשה לטובת מדינת ישראל בשנת 1976. התובעים טענו כי יש לתקן את הרישום כך שישקף את זכויותיו של סבם, כפי שצוין בהסדר הבריטי משנת 1946, אשר העניק לו זכות לרכוש את הקרקע המדוברת תמורת תשלום הערכת שווי (בדל מיתל). הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה בזמן ודינה להידחות. הם טענו כי הליך הפשרה הוא סופי ולא ניתן לפתוח אותו מחדש, במיוחד לאחר תקופה כה ארוכה, וכי כל טעות שנעשתה במהלך ההסדר אינה מצדיקה תיקון. בנוסף, הם טענו כי הזכות לרכוש את הקרקע הייתה צריכה להיות ממומשת בתוך תקופה קצרה, ולכן הטענה אינה סבירה. עם זאת, בית המשפט חלק על טענות הנתבעים. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות החלה על תיקון הרישום היא 25 שנים וכי זכותם של התובעים לתבוע התגבשה רק לאחר שרשם המקרקעין תיקן את הרישום בשנת 2012, תוך ציון זכותו של הסב. כמו כן, בית המשפט פירש את הסעיפים הרלוונטיים בפקודת ההסדר וקבע כי תביעת התובעים נופלת בגדר המתחם הצר של מצבים בהם ניתן להצדיק תיקון ברישום. מאחר שהתביעה הוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות, פסק בית המשפט לטובת התובעים. בקשת הנתבעים לדחות את התביעה נדחתה, והם חויבו בהוצאות התובעים.