עב"ל 131/97

תקציר

המערערת במקרה זה ביקשה שאירוע בעבודה יוכר כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. המערער, מכונאי במקצועו, סבל מטרשת עורקים, מחלת לב המתפתחת עם הזמן. ביום 24.6.92 התאמץ המערער בעבודה וזמן קצר לאחר מכן סבל מכאבים בחזה, קשיי נשימה וחולשה. הדבר הוביל לאשפוזו ובסופו של דבר לניתוח מעקפים. בית משפט קמא דחה תחילה את טענת המערער, בקובעו כי מאחר שהתעוקת חזה לא גרמה כל נזק למצבו הרפואי, לא ניתן להגדירה כתאונת עבודה. בית הדין הארצי לעבודה אישר החלטה זו ודחה את הערעור. בית הדין קבע כי תעוקת חזה ואיסכמיה יכולות להיחשב כתאונות עבודה רק אם גרמו להחמרה של מחלת לב קיימת, שהובילה לאי כושר עבודה. הואיל ותעוקת החזה של המערער לא גרמה לאי כושר, אלא הייתה ביטוי למחלתו הקיימת, לא ניתן היה לראות בה תאונת עבודה. יתר על כן, בית המשפט ציין כי מחלתו של המערער והטיפול שבא בעקבותיה היו הגורמים לחוסר יכולתו לעבוד, ולא תעוקת החזוקה. הפסיקה הקיימת, טען בית המשפט, אינה תומכת בעמדת המערער. לפיכך, הערעור נדחה, ובית המשפט לא מצא לנכון לשקול מחדש את העמדה המשפטית הנוכחית בסוגיה זו.