ע"א 8209/19

תקציר

נפתחה חקירה על ידי רשות העתיקות ומשטרת ישראל בחשד לסחר בעתיקות מזויפות. הדבר הוביל להגשת כתב אישום נגד חמישה נאשמים, שאחד מהם הגיש תביעה כספית נגד המדינה לפיצויים לאחר שזוכה מרוב האישומים בתום משפט ממושך. בתביעה נטען כי המדינה פעלה ברשלנות בהגשת כתב האישום נגדו. המערער פירט את הראיות שלדעתו הוכיחו את חפותו ואת היעדר הטעם להגיש את כתב האישום. בית משפט קמא פסק לטובת המדינה, והביא את המערער לערער על ההחלטה. בית המשפט לערעורים, לאחר שבחן את הראיות והאישומים, דחה את הערעור. בית המשפט הכיר בחובת הזהירות שעל רשויות החקירה והתביעה להפעיל, אך בסופו של דבר מצא כי המערער לא הוכיח כי המדינה פעלה במקרה זה באופן בלתי סביר או רשלני. בהחלטה הודגש כי המידע שהיה זמין בעת החקירה תמך בפעולות המדינה, וכי טעויות שנעשו במהלך החקירה לא היוו רשלנות. בית המשפט הזדהה עם תחושת הפסולה של המערער, אך הגיע למסקנה כי הערעור יידחה, ויותיר את פסק הדין המקורי של בית משפט קמא על כנו.