ע"א 242/66

תקציר

בית המשפט העליון פסק לטובת המערער שאיבד תצלום שהופקד תחילה בתערוכה בשנת 1949, ששבה והופיעה בשנים 1960 ו-1964 בלונדון ובתל אביב בהתאמה. התמונה הוצגה על ידי המשיב הטוען לבעלות. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער בהתבסס על תקופת ההתיישנות לפי המג'לה ופקודת הנזיקין האזרחית, 1944, בקובעו כי עילת התביעה קמה בשנת 1949 עם היעלמות התצלום. המערער טען כי עילת התביעה צריכה להתחיל רק לאחר שנודע דבר זהותו של המשיב, עמדה בה תמך בית המשפט העליון. השופט כהן עמד על חשיבות זיהויו של נאשם כחלק בלתי נפרד מעילת התביעה, שבלעדיו לא ניתן להשלים אותה. לפיכך, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות החלה רק כאשר ידע המערער את זהות הצד המחזיק בתצלום. עוד קבע בית המשפט כי תביעת המערערת כנגד המשיב עומדת בנפרד ממעשיו של קודמו, ודחה את הטענות כי המשיב היה רק "מחליף" לפי סעיף 18 לחוק ההתיישנות. משכך, פעולתו של המערער לא נחשבה מיושנת על ידי חוק ההתיישנות, דבר המחייב את בית המשפט המחוזי לבחון מחדש עילות הגנה אחרות שהוצגו על ידי המשיב. בית המשפט הדגיש את האיזון בין שמירה על זכויות התובעים לבין מתן הגנה לנתבעים מפני תביעות ממושכות, בהתאם לכוונת המחוקק. לפיכך התקבל הערעור, ביטל את פסק הדין הקודם והאריך את התיק להמשך הליכים בבית המשפט המחוזי.