ה"פ 4845-01-09

תקציר

המבקשים ביקשו להקים ולהפעיל קיוסק בגן הלאומי נחל אלכסנדר. בתיק היו מעורבים ארבעה משיבים: רשות שמירת הטבע והגנים הלאומיים (המשיבה מס' 1), שהיא הבעלים והמנהלת של הגן הלאומי; מועצה אזורית עמק חפר (המשיבה מס' 2), אשר העניקה רישיון לקיוסק המבקשים; ומינהל מקרקעי ישראל (המשיב מס' 3), המנהל קרקעות בבעלות הקרן הקיימת לישראל (המשיבה מס' 4). טענת המבקשים הייתה כפולה. ראשית, הם ביקשו לאכוף התחייבות כביכול משנת 1990 שניתנה על ידי המשיבים 1 ו-2 – בתמיכת המשיב 3 – להתיר להם להפעיל קיוסק בגן הלאומי. שנית, הם ביקשו פסק דין הצהרתי שיחייב את המשיבה מס' 1 להתקשר עימה בהסכם להקמת הקיוסק ולהפעלתו, לאחר אישור היתר בניה. המבקשים הדגישו כי הם אינם טוענים לזכויות קנייניות כלשהן במקרקעין אלא מבקשים היתר להפעלת קיוסק מזון בהתאם לתב"ע הרלוונטית. לטענתם, כל הצדדים הסכימו כי חוזה החכירה ייחתם לאחר השלמת הליכי התכנון, וכי הוחלפו מספר טיוטות של ההסכם. עם זאת, טענו המשיבים כי מעולם לא נערך חוזה מחייב. בית המשפט ניתח בהרחבה את האירועים הכרונולוגיים, שראשיתם בניהול קיוסק בחוף בית ינאי על ידי המבקשים בשנות השמונים. היא בחנה את פינוי המבקשים מהקרקע, את הליכי התכנון ואת ההחלטות הרלוונטיות של מועצת מינהל מקרקעי ישראל. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי המבקשים לא הביאו ראיות להתחייבות מחייבת כלשהי מצד המשיבים בעניין הקיוסק. ההתחייבות הנטענת מהפגישה משנת 1990, עליה הסתמכו המבקשים רבות, לא נחשבה להסכם תקף, ובית המשפט מצא כי הסכמת המשיבים להקמת הקיוסק מעולם לא ניתנה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי החריג שבסעיף 9(א) לחוק חובת המכרזים – אותו הפעילו המבקשים – אינו ישים, שכן ההתחייבות הנטענת לא עמדה בהליכים הנדרשים. השופט התייחס גם לניסיונם של המבקשים להסתמך על פסק דין קודם של בעל קיוסק אחר בגן הלאומי. הם לא הורשו להרחיב את טענותיהם המשפטיות בשלב כה מאוחר, וממילא פסק הדין ממילא לא חייב את כל הצדדים במקרה הנוכחי. בדחותו את טענות המבקשים, הורה בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 13.7.2010.