ת"א 11951-08-12

תקציר

הנתבעות, פרופ' רבקה כרמי ושירותי בריאות כללית, ביקשו לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגדן בעילה של חוסר עילה והתיישנות. לחילופין, הם ביקשו מבית המשפט להשתמש בסמכותו ולהורות על מחיקת התביעה, מטעמים משפטיים גרידא. התובעים, ח.ח.א וי.א., טענו כי יש לדחות את הבקשה על כל מרכיביה ולחייב את הנתבעים בהוצאות. בקשת הנתבעים התבססה על מספר נימוקים. ראשית, הם טענו כי לא התקיימו יחסי מטפל-מטופל או יריבות בין הצדדים, ועל כן יש לדחות את תביעת התובעים. שנית, הנתבעים טענו כי קבלת טענות התובעים תפגע בחוק זכויות החולה ובעקרון הסודיות הרפואית. שלישית, הנתבעים הצהירו כי לא הייתה להם חובת זהירות כלפי התובעים. בנוסף, טענו הנתבעים כי לא עלה בידם להתגונן בכלים פרוצדורליים מקובלים, אשר פגעו באופן מהותי בזכותם להגנה ראויה. לבסוף, טענו הנתבעים כי התביעה התיישנה בזמן, שכן היה עליה להיות מוגשת בתוך שבע שנים מיום לידתה של התובעת הקטינה. התובעים התנגדו לבקשה, בטענה כי היעדר יחסי מטפל-מטופל אינו מונע יריבות משפטית. עוד הבהירו כי היועצת הגנטית הייתה צריכה להסביר את הצורך ליידע את בני המשפחה הקרובים על הסיכון ללדת ילדים עם אותה תסמונת. באשר לתקופת ההתיישנות טענו התובעים כי תביעתם הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות וכי פסקי דין קודמים תמכו בעמדתם. בהחלטתה ציינה השופטת כי יש לנקוט במשורה בצעד הדרסטי של דחיית תביעה על הסף. היא מצאה כי טענת התובעים לא התבססה על יחסי מטפל-מטופל אלא על הימנעותם הנטענת של הנתבעים מליידע את ההורים בדבר הסיכון הרב העומד בפני בני משפחתם הקרובה בלידת ילדים עם תסמונת גנטית קשה. השופטת קבעה כי בניגוד לטענות הנאשמים, יידוע המטופלים בדבר הסיכון אינו נוגד את חוק זכויות החולה או אמות מידה מוסריות, והמקרה הנוכחי נבדל מההחלטה עליה הסתמכו הנאשמים. יתר על כן, השופטת הסכימה עם התובעים כי חששותיהם של הנתבעים בנוגע לזכותם להגנה ראויה היו טכניים בעיקרם וניתן לפתור אותם. עוד קבעה כי טענות הנתבעים בדבר היעדר קשר סיבתי וחוסר תום הלב הכרוך בהגשת התביעה מחייבות בירור עובדתי ולא ניתן להכריע בהן בשלב זה. באשר לתקופת ההתיישנות, הדגישה השופטת כי עילת התביעה של התובעים קמה רק עם התגבשות הנזק, שאירעה עם לידת התובע הקטין. עוד סברה כי קבלת עמדת הנתבעים תביא לכך שהתובעים לא יקבלו כל פיצוי, דבר המנוגד לכוונת בית המשפט העליון כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי הדין הרלוונטיים. לפיכך, היא דחתה את טענת הנתבעים בדבר התיישנות, מה גם שתביעת התובעים הוגשה רק חמישה חודשים לאחר פסק הדין הרלוונטי. לבסוף דחתה השופטת את בקשת הנתבעים לפיטורים והורתה להם לשלם לתובעים הוצאות כולל שכר טרחת עורכי דין, בסך 5,000 שקל.