עמ"ש 11356-01-22

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על צוואה ומתנה שניתנה על ידי אדם שנפטר. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, אשר טען כי צוואתו האחרונה של המנוח, יחד עם מתנה לשניים מילדיו, נבעו מהשפעה בלתי הוגנת של המערערים – שניים מילדיו של המנוח. ערכאת הערעור הסכימה עם פסק דינו של בית משפט קמא ודחתה את הערעור. בכך הוא שב ואישר את העיקרון לפיו אל לערכאות הערעור לבטל את קביעותיהם העובדתיות של בתי המשפט קמא, אשר שמעו את העדויות והראיות ממקור ראשון. בית המשפט לא מצא עילה להתערב במקרה זה. טענותיהם המרכזיות של המערערים היו כי המנוח לא היה צלול בדעתו, וכי הוא הושפע שלא כדין מהמשיב ומאמו, אשר בודדו את המנוח והפעילו שליטה עליו ועל נכסיו. עם זאת, בית המשפט מצא ראיות רבות לכך שהמנוח היה מקורב למשיב ולאמו, וכי המערערים עצמם לא היו קרובים לאביהם, לא בזקנתו ולא קודם לכן. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו השפעה בלתי הוגנת ביצירת המתנה או הצוואה. זאת ועוד, בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי יסודות ההשפעה הבלתי הוגנת, כפי שהותוו בפרשת מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, התקיימו במקרה זה. אלה כללו את מבחן העצמאות, מבחן הסיוע, מבחן הקשר עם הזולת ומבחן הנסיבות הסובבות את יצירת הצוואה. המנוח היה בגיל מתקדם, במצב בריאותי לקוי ותלוי בסובבים אותו. הוא היה מנותק מהמשיבה ומאמו של המשיב, שהיו המטפלות העיקריות שלו ועמה היה לו קשר קרוב. ניסיונותיהם החפוזים של המערערים להפריד משפטית בין המנוח למשיב, לצד פעולות נוספות, הצביעו על היעדר רצון אמיתי מצד המנוח ועל רצון מצד המערערים לרשת את עזבונו. פסק הדין התייחס גם לחוסר אמינותם של המערערים, ולהימנעותם מלהביא ראיות כלשהן לתמיכה בטענותיהם. מנגד, עדותו של המשיב, ש', נמצאה אמינה למרות עניינו הכלכלי בתיק. בית המשפט הגיע למסקנה כי הערעור אינו מוצדק ולכן דחה אותו ופסק הוצאות למשיב.