ע"א 33939-06-21

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על החזר הלוואה ותנאי הערבות. המערערת טענה כי סכום ההלוואה עמד על 200,000 ₪, כולל ריבית מוסכמת של 50,000 ₪, וכי בנה כבר פרע חלק ניכר מהחוב והותיר יתרה של 13,000 ₪ בלבד. המשיב טען מנגד כי סכום ההלוואה המקורי עמד על 250,000 ₪, ולאחר החזרים שונים יתרת החוב עמדה על 140,000 ₪. בית משפט השלום פסק לטובת המשיב, והביא את המערער להגיש ערעור זה. שופט הערעור מצא כי בית משפט קמא נתן משקל מופרז להסכם פירעון חוב שאף לא היה צד לו ולא שקל כראוי את השלכותיו של חוק אשראי הוגן. השופטת אמנם הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי ההלוואה נופלת תחת חוק אשראי הוגן, אך הגיעה למסקנה כי דרישות החוק לא התקיימו, שכן המשיב לא הציג מסמך בכתב המפרט את תנאי ההלוואה. שופט הערעור בחן גם את הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא בנוגע לקרן ההלוואה וההחזרים שבוצעו. הם מצאו כי קרן ההלוואה אכן עמדה על 200,000 ₪ וכי 124,000 ₪ נפרעו, לצד 20,000 ₪ נוספים שהוכרו על ידי בית משפט קמא. לדברי השופט, הדבר הותיר יתרה של 76,000 ₪ שהמערערת הייתה אחראית לה כערבה. בנוסף, הכריע השופט בבקשה להוסיף ראיות שהגיש המערער למעלה משנה לאחר פסק דינו של בית משפט קמא. השופט דחה את הבקשה בנימוק של חוסר שקידה ראויה בהגשת הראיות ושאלות לגבי קבילותה. בסופו של דבר, הערעור התקבל בחלקו, והמערערת חויבה לשלם למשיב 76,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן ליום 31.12.2014. כל צד היה אחראי להוצאות המשפטיות שלו.