עמ"נ 335/06

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה מנהלית בעניין קביעת ארנונה לסופרמרקט במתחם בתחום שיפוטה של עיריית חדרה לשנות המס 2000-2004. המערערת שכרה את המבנים בהם שכן המרכול וניהלה אותו. העירייה שלחה למערערת הודעות שומה לכל שנת מס, שכללו חיובים בגין בניינים, סככות וקרקע תפוסה (חניון) השייכים למערערת. המערערת התנגדה לסכום התשלום וטענה כי אין לחייב את החניון, שהיה ציבורי וחופשי לגישה, בארנונה. ההתנגדות נדחתה, מה שהוביל את המערער להגיש ערר לוועדת הערר ארנונה, שגם הוא נדחה. לאחר מכן הגיש המערער ערעור מינהלי, שזכה להצלחה חלקית. בית המשפט קבע כי טענת המערערת כי החניון הוא ציבורי וחופשי אינה פוטרת אותה מתשלום מס בגינו, שכן היא נהנתה מהשימוש בו. עם זאת, השופט הורה על דיון חוזר בפני ועדת הערר כדי לדון בטענותיה של המערערת בדבר היקף שטח החניה שבגינו יש לחייבה בתשלום מסים וחלקה היחסי באזור זה. בהמשך דחתה ועדת הערר את טענות המערער, מה שהוביל לערעור הנוכחי. המערערת טענה כי ועדת הערר שגתה בהחלטתה בכך שלא הפחיתה את שטחי הכבישים, המדרכות והצומח משטחי החניון המשמשים לחישוב שיעור הארנונה. הם טענו כי שטחים אלה צריכים להיחשב רחובות, ולכן פטורים מארנונה, וכי הם אינם הבעלים של הכבישים והמדרכות. עוד טען המערער כי החלטת הוועדה נעדרה הנמקה ראויה והפגינה דעות קדומות. המשיב, מנהל הארנונה בעיריית חדרה, טען כי פסק הדין הקודם כבר קבע כי המערערת מחויבת בתשלום מיסים בגין שטחי החנייה, לרבות מעברים ומדרכות, וכי החלטת הוועדה נומקה כראוי. בית המשפט קבע, כי המערערת חויבה על פי חוק בתשלום ארנונה בגין שטחי החניה, לרבות כבישים, מדרכות וצמחייה, שכן שטחים אלה נחשבו ל"קרקע תפוסה". השימוש בשטחים אלה היטיב עם המערערת, והם היוו חלק בלתי נפרד מהחניון. טענת המערערת כי יש לסווג את השטחים כרחובות נדחתה, שכן בית המשפט הסכים עם הערכת הוועדה כי הפרדת שטחים אלה מהחניון הייתה מלאכותית. יתר על כן, בית המשפט לא מצא ראיות לדעה קדומה מצד הוועדה, וההחלטה הייתה מנומקת כראוי. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב.