ער"מ 3587/06

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על הקשר הסיבתי בין הפרעת קצב הלב של אדם לבין שירות הביטחון שלו. המערער מילא תפקידים שונים במהלך שירותו וחווה תסמינים ראשונים של הפרעת קצב במהלך ישיבה גדולה בשנת 1995. תביעתו של המערער להכרה בקשר שבין מחלתו לבין שירותו נדחתה, מה שהוביל אותו לערער לוועדת הערר. הצדדים הגיעו להסכם פרוצדורלי שהתמקד במתח ובמתח הנפשי הכרוכים בשירותו של המערער. עם זאת, ועדת הערר דחתה את הערעור, מה שגרם למערער לפנות לבית המשפט המחוזי. בשל פיקוח פרוצדורלי על הסכמים, החזיר בית המשפט את הדיון לוועדה. החלטתה המאוחרת של הוועדה הובילה לערעור נוסף, שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי בשל התמקדותו בממצאים עובדתיים. לאחר מכן הגיש המערער בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופט ח.ש. דנציגר קבע כי הקביעה בדבר קיומו של אירוע דחק חריג אינה חד משמעית והורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. מפסק הדין הנוכחי, שניתן ביום 29.6.2010, נקבע כי לא היה אירוע דחק חריג שהוביל למחלתו של המערער. כמו כן, היא מחליטה כי הפסיקה הקודמת בעניין ההוצאות נותרה בתוקף. פסק הדין מדגיש את אופיין העובדתי של הקביעות ואת היקף התערבותה המצומצם של ערכאת הערעור, ובסופו של דבר מקבל את החלטת ועדת הערר ודוחה את הערעור על האירוע החריג.