ע"א 550/66

תקציר

במקרה של זיוף חתימות על שיקים על ידי פקיד המערערת, אישר בית המשפט העליון את ההחלטה לדחות את ערעורה של המערערת, וקבע כי התרשלותה של המערערת בכך שלא הבחינה בחיובים מזויפים בחשבון הבנק שלה במשך תקופה ממושכת מנעה את טענותיה כנגד הבנק המשיב. על אף שלא נמצא כי מנהל המערערת אישר את הזיופים, המערערת לא בדקה את העתקי החשבון שנשלחו על ידי הבנק, אף שנוכו מהחשבון סכומים ניכרים, דבר המצביע על הסכמה שבשתיקה. בית המשפט טען כי שתיקתו של לקוח, למרות ידיעה ממשית או חסויה על זיופים (ידיעה שניתן היה להשיג בזהירות סבירה), יכולה למנוע תביעה נגד בנק בגין חיובים כאלה. שיקול מרכזי היה האם על הלקוח, שהיה מודע לפעילות חריגה כלשהי, חלה חובה להתריע בפני הבנק והאם שתיקה זו גרמה לאחר מכן נזק בכך שאפשרה את המשך הזיופים. חרף רשלנות מסוימת מצד הבנק בקבלת השיקים המזויפים, מצא בית המשפט כי רשלנותו של המערער משמעותית יותר. חוות דעת חולקת של השופט כהן קבעה כי ללא התחייבות חוזית מפורשת או ידיעה בפועל על הזיופים, הלקוח לא יכול היה לאשר משפטית פעולות בלתי מורשות; בנוסף, עצם השתיקה או אי בדיקת העתקי החשבון אינה כובלת את הלקוח מבחינה משפטית לחובות העסקאות המזויפות. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות.