ע"א 4500/90

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה שהוגשה בשנת 1974 בנוגע להפרת זכויות יוצרים, ובפרט בנוגע לספרי לימוד לתלמידי בתי ספר יסודיים. המשיב, אורבוך, פרסם ספרים לכיתות א'-ד', ואילו המערער, הרשקו, פרסם ספרים מפרים לכיתות א'-ה'. לאחר מאבק משפטי ארוך שנמשך שני עשורים, פסק בית המשפט העליון לטובת אורבוך ומצא את הרשקו אשם בהפרת זכויות היוצרים של אורבוך על ספרים בכיתות א', ב' ו-ה', וכן על עזרי הוראה. בית המשפט גם נתן צווי מניעה קבועים נגד הרשקו והורה לו לתת דין וחשבון על המכירות המפרות. באשר לפיצויים, קבע בית המשפט כי אורבוך זכאית לסעדים כספיים לפי חוק זכות יוצרים 1911 ופקודת הנזיקין [נוסח חדש]. האפשרויות לחישוב הנזק כוללות את ההפרש בשווי זכות היוצרים לפני ואחרי ההפרה, פיצויים לא מוגדרים לפי שיקול דעתו של בית המשפט, פיצוי נדיב עם דגש על החזר התובע ופיצוי על גניבה. מאחר שלא ניתן היה להעריך את שווי זכויות היוצרים של אורבוך, בחר בית המשפט באפשרות השנייה. השופט העריך את הפיצוי ב-2,067,213 שקל, ופסק לאורבוך 60% מסכום זה, קרי 1,240,328 שקל, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של הרשקו, וקבע כי שיטת חישוב הפיצויים של הערכאה הנמוכה יותר אינה מתאימה לחלוטין. הוויכוח העיקרי נסב סביב השאלה האם הספרים היו "כלים שלובים", ובסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה שהם אינם כאלה. לפיכך, לא הוכח כי אורבוך היה מוכר את אותו מספר ספרים כמו הרשקו אלמלא ההפרה. בית המשפט שקל גם גורמים נוספים, ובהם פערי מחירים, היעדר אישור ממשרד החינוך, היעדר מדריך למורה ומוניטין המחברים, ומצא כי גורמים אלה השפיעו על הצלחת המכירות. בית המשפט דחה את השיטה שהציע הרשקו לחישוב פיצויים על בסיס התמלוגים הראויים שהם מוכנים לשלם בגין ניצול זכויות היוצרים של אורבוך, שכן היא תתגמל אותם על הפרתם. במקום זאת, בחר בית המשפט באומדן גלובלי, תוך התחשבות בפגיעה רחבת ההיקף, בהצלחת הספרים המפרים, בפגיעה בשמו הטוב של אורבוך ובמצוקתו הנפשית. בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון כי יש לפסוק לאורבוך מיליון שקל, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין.