ה"פ 4383/05

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הזכאות לנכסים שונים בעקבות התמוטטות מערכת היחסים בין המבקש, יאיר, לבין המשיב. המבקשת והמשיבה לא היו נשואים ולא ידועים בציבור, אך ניהלו מערכת יחסים בת עשר שנים, במהלכן יצרו קשרים עסקיים וחתמו על הסכם שיתוף. בעקבות פרידתם הגיש יאיר תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בה ביקש סעד הצהרתי בדבר זכאותו למחצית מזכויותיו של המשיב בעסקיהם המשותפים, וכן לנכסים נוספים, לרבות דירה, כלי רכב ופיקדונות בנקאיים. המשיבה טענה שכנגד, בטענה כי יאיר גנב ממנה כספים וביקשה סעד הצהרתי לפיו כל הנכסים שבמחלוקת הם בבעלותה. בית המשפט לענייני משפחה העביר את התיק לבית המשפט המחוזי, שהורה כי הסכסוך יועבר לבוררות על ידי שופט בדימוס, שיכריע על פי הדין המהותי. הבורר נתן פסק בוררות, וקבע כי המבקש והמשיב היו ידועים בציבור ויצרו שותפות עסקית בשתי חברות, כאשר חלקו של המשיב נקבע על 60% וחלקו של המבקש על 40%. הבורר פסק גם על חלוקת נכסים שונים, לרבות דירה, פיקדונות בנקאיים, כלי רכב וחברות בחו"ל, בהתבסס על השאלה האם הם נרכשו במאמץ משותף של שני הצדדים. המבקש ביקש לבטל את פסק הבוררות, בטענה כי הבורר שגה בממצאיו וכי פסק הבוררות חורג מעילות הביטול לפי חוק הבוררות. בית המשפט קיבל חלקית את הבקשה, ושינה את פסק הבוררות כך שיזכה את המבקש ב-50% ממניות שתי החברות ובבעלות משותפת בשני כלי רכב. בית המשפט אישר את פסק הדין בעניין חלוקת יתרת הנכסים ודחה את בקשת המבקש לבטל את החלטתו הקודמת של בית המשפט בעניין פיקדון כספי, שהיה קשור לדירה של בן זוגה החדש של המבקשת. כן הורה בית המשפט למבקש לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב. המפתח לפסק הדין הוא הרעיון כי חזקת השיתוף חלה באופן שונה על ידועים בציבור מאשר על זוגות נשואים, ודורשת ראיות נוספות לכוונה לחלוק בנכסים ומאמץ משותף ברכישתם. בית המשפט הסכים עם ממצאי הבורר ברוב הסעיפים, והדגיש כי מסקנותיו העובדתיות התבססו במידה רבה על הערכות מהימנות שבית המשפט לא שש להתערב בהן. יצוין, כי בית המשפט הסכים כי הסכם השיתוף בין הצדדים הינו הסכם מתנה, והמשיבה יכולה לסגת ממנו מאחר שלא מדובר במתנה גמורה. עם זאת, בית המשפט מצא טעם בטענות המבקשת ביחס לשותפות העסקית ושינה את פסק הבוררות כך שישקף שותפות שווה בחברות.