רע"א 7357/07

תקציר

בשנת 1996 חתמו המבקשים, בני זוג, על הסכם הלוואה עם בנק לאומי למשכנתאות בע"מ בסכום של 160,000 ש"ח, המובטח במשכנתא על נכסיהם. הסכם ההלוואה כלל סעיף המאפשר לבנק לדרוש פירעון מיידי של יתרת ההלוואה אם הנכס עבר פעולות משפטיות או ביצועיות כלשהן. למרות ההחזרים התקופתיים של המבקשים, הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל בשנת 2006 בעקבות עיקולים מרובים על הנכס בין השנים 1998 ל-2000. המבקשים ביקשו לעכב את ההליכים בטענה כי הסכם ההלוואה לא הופר, אך מנהל ההוצאה לפועל דחה את בקשתם. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, והובילה את המבקשים לערער לבית המשפט העליון. עם זאת, שופט בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, בנימוק של הפרת תנאי הסכם ההלוואה בשל העיקולים. התחייבויות המבקשים כללו עמידה בכל תנאי הסכם ההלוואה, שהבנק היה רשאי לאכוף בעת עיקול. השופטת גם דחתה את טענות המבקשים בהתבסס על פסק דין נפרד של בית משפט השלום, הנוגע להלוואות שונות. כמו כן, העיקולים הקודמים היו זמניים ולא היוו הפרה בעת מתן ההלוואה. מאחר שהנכס עדיין בעיקול, לא נותרה לשופט ברירה אלא לדחות את הערעור. עם זאת, בחמלה היא דחתה את מימוש הנכס עד פברואר 2008 כדי לתת למבקשים הזדמנות אחרונה לפנות את העיקולים. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והבנק יכול היה להמשיך בהוצאה לפועל, אם כי ניתן עיכוב.