ת"א 1264/07

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להפקעת קרקע שבבעלות התובעת, והיבה מוחמד עיד אבו מורה. הקרקע, בשטח כולל של 28,727 מ"ר, עברה בירושה מאביה של התובעת ונרשמה בחלקה על שמה. הנתבעת, הרשות לפיתוח ומינהל מקרקעי ישראל, הוציאה בשנת 1954 הודעת הפקעה לפי חוק רכישת מקרקעין, והקנתה את הקרקע לרשות הפיתוח. התובעת ביקשה לבטל את ההפקעה ואת החזרת הקרקע או פיצוי חלופי בשנת 1994, אך ללא הצלחה. בעקבות זאת הגישה עתירה לבג"ץ, בדרישה לבטל את ההפקעה ולתבוע פיצויים בגין הקרקע המופקעת. מנגד, טענה הנתבעת כי הקרקע הופקעה כדין וכי התובעת זכאית לפיצוי כספי בלבד לפי חוק רכישת מקרקעין. הסוגיה העיקרית הייתה קביעת זכויותיה של התובעת בקרקע המופקעת, אשר בית המשפט הכריע לטובתה, תוך קבלת תצהירה וראיות נוספות. השופט פירט גם את הדין החל על פיצויים, הכולל את חוק רכישת מקרקעין ונהלים פנימיים של מינהל מקרקעי ישראל. על פי נהלים אלה, התובע היה זכאי לפיצוי בעין או לפיצוי כספי. עם זאת, מאחר שהתובעת סירבה בעבר להצעות פיצוי מהנתבע ובחרה להתדיין, קבעה השופטת כי כעת היא זכאית לפיצוי כספי בלבד. השופט המשיך להעריך את סכום הפיצוי והעדיף את חוות דעתו של שמאי הנתבעת, מר סיימון דאו, על פני זו של שמאי התובעת, מר סאלח אבו ריה. הערכתו של דאו, שהעריכה את שווי הקרקע ב-10,325.55 לירות ישראליות נכון לינואר 1950, נחשבה אמינה יותר. עוד ציינה השופטת כי השיהוי של התובעת בהגשת התביעה השפיע על סכום הפיצוי, וציינה כי סביר להניח שתביעות קודמות היו מביאות לשווי פיצוי גבוה יותר. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי כספי בסך 10,325.55 לירות ישראליות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, המחושבים משנת 1950 ועד היום, בהתאם לחוק לתיקון חוק הרכישה לצורכי ציבור, התשכ"ד-1964. הנתבע חויב לשלם סכום זה, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. בנוסף, נדרשה התובעת להמציא מכתב שיפוי. השופטת סיימה בהדגשה כי יש לאשר את פסק הדין בתוך 14 יום וכי הסכום המעודכן ישולם בכפוף להגשת כתב השיפוי הנ"ל.