ת"א 21764-03-16

תקציר

המחלוקת בין התובעים לנתבעים נוגעת לקביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעי התובעים, הנמשכת משנת 1986. נקודת המחלוקת העיקרית סובבת סביב האחוז המתאים לגזור משווי הקרקע המשתנה מדי שנה לצורך חישוב הפיצוי בגין דמי החכירה האבודים. לאחר בחינה מדוקדקת של הטענות והראיות שהוצגו על ידי הצדדים, מינה בית המשפט מומחה למתן חוות דעת בלתי משוחדת. חוות דעת המומחה, שהתבססה על התעריפים שגבתה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) עבור קרקעות פנויות, המליצה על שיעור דמי חכירה של 6% לשנה. שיעור זה נמצא סביר ועולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות של בתי המשפט ועם תכלית החוק. בית המשפט קיבל את המלצת המומחה וקבע כי התובעים זכאים לקבל פיצוי בגין אובדן דמי חכירה בשיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה, החל משנת 1986. אחוז זה יחול על חלקם היחסי של התובעים בקרקע. בנוסף, זכאים התובעים להחזר הוצאות מסוימות מהנתבע, לרבות שכר טרחת שמאי ושכר טרחת מומחה מטעם בית המשפט. התובעים ביקשו גם החזר שכר טרחת עורך דין, ובית המשפט פסק להם סך של 100,000 ₪. סכום הפיצוי יחושב על סמך חוות דעת המומחה וכפוף להמצאת מסמכים מקוריים. ניכוי של 10% יבוצע כמקדמה למס רווחי הון, אותה יעביר הנתבע לרשויות המס הרלוונטיות. פסק דין זה נועד להעניק פיצוי הוגן לתובעים בגין הפקעת מקרקעיהם תוך התחשבות באינטרסים של הנתבע ובפסיקה הקיימת.