ת"א 40424-07-21

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות על מקום חניה, אשר על פי רישום המקרקעין צמוד לדירה 13, בבעלות הנתבעת, והתובע, הבעלים של דירה 12, טוען אחרת. התובעת מבקשת פסק דין הצהרתי לפיו החניה שייכת לה בלבד, בעקבות הסכם רכישה בו הסכים הבעלים הקודם להפריד את החניה מהדירה ולצרפה לדירה 12, הליך שלא הושלם מעולם. הנתבעת רכשה את דירה 13 מבעלים אחר, ללא מקום החניה, אך החניה נרשמה על שמה בשל חוק מקרקעי ישראל, הקובע כי עסקת מקרקעין חלה על נכס סמוך. השופט מצדד בתובעת וקובע כי הנתבעת לא פעלה בתום לב, כנדרש בחוק המקרקעין, בעת רכישת הדירה, שכן התעלמה ממספר תמרורי אזהרה, לרבות אי אזכור מקום החניה בהסכם הרכישה, אי שימוש של המוכר בשטח והערה בטאבו המעידה על בקשה לתיקון צו הבית המשותף לגבי מקום החניה. יתר על כן, השופט קובע כי הסכם הרכישה של התובעת, שקדם לזה של הנתבעת, יחד עם התחייבות המוכר של הנתבעת להפריד את מקום החניה, משמעותם שתביעת התובע קודמת. לפיכך, השופט מעניק סעד הצהרתי לפיו על הנתבע להסכים ולחתום על כל המסמכים הדרושים להצמדת מקום החניה לדירה 12, ומורה למפקח על רישום המקרקעין להעביר את ההצמדה בהתאם. השופט דוחה את בקשת התובע לצו מניעה ולמינוי בא כוח התובע ככונס נכסים, ומורה לנתבע לשלם לתובע הוצאות בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.