על"ע 6/88

תקציר

גזר הדין מקורו בתיק משמעתי שנדון בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב-יפו של לשכת עורכי הדין, אשר מצא את המערער, עורך דין במקצועו, אשם בעבירה על מספר סעיפים בחוק לשכת עורכי הדין ובכללי האתיקה המקצועית. האישומים נגד המערער התייחסו לשלושה עניינים נפרדים. במקרה הראשון, המערער ייצג תחילה לקוח בשם הרברט היימן לצורך חקירת ליקוי בחשבון הבנק שלו. מאוחר יותר התברר כי היימן משך כספים מהחשבון ומסר אותם לשכן, מר קיכלר, ללא כל הסכם בכתב. לאחר שהיימן הוכרז כבלתי כשיר, דרשו אפוטרופסיו את החזרת הכספים מקיכלר. לאחר מכן פנה קיכלר למערער ושכר אותו לייצג את קיכלר בתביעת האפוטרופוסים נגדו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בהפרת חובת האמונים שלו כלפי היימן ובייצוג בעלי דין בעלי אינטרסים מנוגדים. המערער טען כי לא היה ניגוד עניינים שכן עבודתו עבור היימן הייתה ייעוץ בלבד, וכי לא ידע על ההלוואה לקיכלר בעת שייצג את היימן. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את ההרשעה, בקובעו כי המערער היה מודע לניגוד העניינים האפשרי וכי מעשיו מהווים ייצוג ב"אותו עניין". המקרה השני עסק בביקורו של המערער אצל היימן בבית החולים ובניסיונו לשחררו מבלי להודיע על כך לאפוטרופוסים של היימן. המערער טען כי מדובר בביקור אישי, אך בית המשפט קבע כי מדובר בניסיון לרכוש את אהדתו של היימן ולהשפיע עליו, במיוחד נוכח ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים בין השניים. בית המשפט הדגיש כי על עורכי הדין להקפיד על אתיקה מקצועית בבואם לייצג את עצמם וכי מעשיו של המערער לא היו ראויים. האישום האחרון התייחס להסתה של המערער נגד בתו של מרשו, שגם אותו אישר בית המשפט, וקבע כי התנהגות זו פגעה בכבודו של מקצוע עריכת הדין. ערעורו של המערער על גזר הדין, שכלל שלושה חודשי השעיה, קנס של 2,000 ש"ח ופרסום גזר הדין, נדחה אף הוא. לשופט אור, שכתב את דעת הרוב, הצטרפו השופטים ברק ובך.