רע"א 7037/00

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עוסק במחלוקת משפטית בין בנקים למשכנתאות לבין עיריית ראשון לציון בנוגע לחובות ארנונה על דירה שהייתה בכינוס נכסים לאחר שהבעלים (החייבים) לא הצליחו לפרוע משכנתא. הסוגיה המרכזית שהתלבטה הייתה האם ארנונה שנצברה בתקופה שבה מונו כונסי נכסים אך לפני פינוי החייבים צריכה להיחשב כהוצאות כינוס נכסים (לטובת העירייה) או שהיא באחריות החייבים (לטובת הבנקים). בית המשפט הגיע למסקנה כי חובת תשלום הארנונה מוטלת על ה"מחזיק" בפועל בנכס, המוגדר כבעל הקשר הקרוב ביותר אליו. בתקופה המדוברת המשיכו החייבים להתגורר בנכס תוך שימוש בשירותים מוניציפליים, ובכך נחשבו לאחראים לחוב המס. פרשנות זו מתיישבת עם הכוונה לייחס את הארנונה לנהנים משירותים עירוניים כתמורה עקיפה. בית המשפט הדגיש כי כונסי הנכסים, למרות סמכותם החוקית על הדירה, לא נטלו על עצמם את תפקיד ה"מחזיקים" שכן החזקתם לא הייתה בפועל. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי חוב הארנונה מאותה תקופה אינו הוצאות כינוס נכסים אלא חוב אישי של החייבים, ובכך אינו מצדיק קדימות על פני הזכויות המובטחות של הבנקים. החלטה זו הפכה את טענת העירייה לבלתי יעילה בשיבוש סדרי העדיפויות של הבנקים באמצעות סעיף 324, שכן חוב המס לא הובטח. בית המשפט דחה את ערעור העירייה, ובכך חיזק את קדימות הריבית המובטחת של הבנקים על פני תביעות העירייה, והורה לעירייה לממן את הוצאות המשפט והוצאות המשפט של המשיבים.