ו"ע 13864-04-18

תקציר

המערערים, שתי משפחות שעלו לישראל מרומניה זמן קצר לפני קום המדינה, ערערו על החלטת מינהל מקרקעי ישראל לחזור בו מהחלטתו הקודמת בעניין מיסוי הפיצויים שקיבלו בעקבות פינויים מבתיהם. המשפחות התגוררו על הקרקע במשך כשבעים שנה עד שפונו וקיבלו פיצוי כספי, שמינהל מקרקעי ישראל רצה למסות אותו. השאלה המרכזית הייתה האם הזכות שמכרו המערערים נופלת תחת ההגדרה של "זכות במקרקעין", כלומר אינה חייבת במס לפי פקודת מס הכנסה אלא לפי חוק מיסוי מקרקעין, המקנה פטור ממכירת דירת מגורים. בית המשפט פסק לטובת המערערים. היא קבעה כי למינהל מקרקעי ישראל סמכות לחזור בו מהחלטתו הראשונית וכי גם אופן הפעלתה של סמכות זו תקף. בית המשפט הסכים גם עם סיווגה של הזכות שנמכרה על ידי המערערים וקבע כי היא מהווה "הרשאה במקרקעי ישראל", אשר נופלת להגדרת "זכות במקרקעין" לפי חוק מיסוי מקרקעין. משכך, התמורה שקיבלו המערערים עבור דירותיהם תהיה פטורה ממס. עוד טען בית המשפט כי מדיניות מיסוי ראויה צריכה לשאוף לצדק וכי המחוקק התכוון לפטור מכירת דירות מגורים ממס כדי להימנע מפגיעה מהותית בתא המשפחתי. השופט הציע לקבל את הערר והורה למינהל מקרקעי ישראל לשלם למערערים הוצאות בסך 30,000 ₪. שני חברים נוספים בוועדה הסכימו עם פסק הדין.