ד"נ 12/81

תקציר

בפסק דין מפורט זה עסק בית המשפט העליון בסוגיה מורכבת הנוגעת לאחריותם הפלילית של עותרים שהורשעו בבנייה ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הסוגיה המרכזית התעוררה כאשר שני היתרי בנייה שניתנו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נמצאו פגומים בשל אי עמידה בהליכים משפטיים, כגון דרישת אישור הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ופרסום מוקדם של הדברים כמתחייב בחוק. בית המשפט בחן האם יש לראות בהיתרים בטלים בשל ליקויים אלה, ובכך להפוך את הבנייה לבלתי חוקית. נדונה השאלה האם מוטלת על העותרים אחריות מוחלטת או הגנה תקפה לפי סעיף 208 לחוק, המאפשר הגנה אם העבירה בוצעה ללא ידיעת הנאשמים. פסק הדין עסק בעקרונות משפטיים רבים, ובהם פגיעה עקיפה בתוקפם של היתרים, במבחני ההפרה הפונקציונליים לעומת הגלויים, ובשילוב היבטים של המשפט המנהלי והפלילי. בית המשפט הבחין בין הפרות פרוצדורליות חמורות השוללות היתרים לבין הפרות פחותות שלא. נקודת מחלוקת בולטת בין השופטים הייתה האם אחריות לפי סעיף 204 מחייבת כוונה פלילית או שהיא עבירה מוחלטת. ההחלטה הסתיימה בכך שבית המשפט העליון אישר את הרשעתם של העותרים בבנייה מכוח היתר א/10 בשל היעדר אישור הוועדה המחוזית, אך התפצל לגבי היתר א/8, כאשר הרוב מצא כי הוא פגום באופן דומה בשל אי תקינות פרוצדורלית, למרות תיקוני חקיקה מאוחרים יותר. הדעות החולקות והנימוקים המפורטים הדגישו את המתח שבין הקפדה על תקנות התכנון לבין הבטחת הגינות באחריות הפלילית.