בג"צ 7040/15

תקציר

בשורה של עתירות בנוגע ליישום תקנה 119 לתקנות ההגנה בחן בית המשפט את חוקיותה ומידתיותה של הריסת בתיהם של חשודים או נאשמים בפעילות עוינת נגד ישראל. תקנה זו מאפשרת למפקד צבאי להורות על הריסת נכסים שמהם נעשה שימוש או סיוע בלתי חוקי בכלי ירייה או בחומרי נפץ, במטרה להרתיע ולא להעניש. בית המשפט הדגיש כי אמצעים אלה חייבים לכבד עקרונות של סבירות ומידתיות, תוך הבטחת פגיעה מינימלית בזכות לקניין ולכבוד, כפי שהותוו במקרים קודמים כמו עוואוודה ואבו דהים. בעוד שהרתעה הוכרה כמטרה חוקית, בית המשפט הכיר בביקורת ובספקות לגבי יעילותן של פעולות ענישה כאלה, במיוחד כאשר הן משפיעות על משפחות שלעתים קרובות לא היו מודעות לפעילות קרוביהן. העותרים העלו התנגדויות למשפט ההומניטארי הבינלאומי ולמשפט זכויות האדם הבינלאומי, אך בית המשפט אישר את המסגרת המשפטית הקיימת, תוך שהוא מתייחס להיעדר סיבה ממשית לבטל את ההלכה בעבר. חשוב לציין כי פסק הדין הדגיש את הצורך שהצבא יבחן מעת לעת את יעילות ההרתעה של המדיניות באמצעות נתונים מושכלים. בחינה של מקרים פרטניים הראתה מורכבויות כמו בעלות שנויה במחלוקת של דיירים, עיכובים בפעולה וחששות להוגנות פרוצדורלית, עם אתגרים על היעדר הזדמנויות שימוע מספקות לצדדים המושפעים. באופן ספציפי, בנוגע לבתים שאינם קשורים ישירות למשפחתו של החשוד, בית המשפט גילה איפוק וביטל צו הריסה אחד שבו הקשר בין מגורים להרתעה היה רופף. בסופו של דבר, אף שבית המשפט התיר הוצאת צווי הריסה מתמשכים, הוא חייב את המדינה לתקן או לפצות בגין נזקים נלווים שנגרמו לצדדים שלישיים בלתי מעורבים כדי לשמור על מידתיות, תנאי שהודגש על-ידי כל השופטים המוסכמים שהדגישו את האיזון הדקדק בין ציווי ביטחוני לבין זכויות אדם בתוך סטנדרטים מתפתחים של המשפט הבינלאומי והמנהלי.