ת"א 1223/00

תקציר

התובע, מר מיכאל שר, תבע את מינהל מקרקעי ישראל וכמה אנשים בעלי זכויות חכירה בחלקת קרקע שבבעלות המינהל, בדרישה לפיצוי כספי. מר שר טען כי השקיע מאמצים ומשאבים לשינוי ייעוד הקרקע מחקלאי למגורים וכי הוא זכאי להחזר ושכר ראוי מהנתבעים, או לחילופין לפיצוי בגין התעשרותם הנטענת כתוצאה ממעשיו. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי מר שר לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכמים מקדימים שחתם עם הנתבעים הבודדים, אשר קבעו כי ישנה את ייעוד הקרקע בתוך תקופה מסוימת. מאחר שמר שר לא מילא את חלקו בעסקה, פקעו ההסכמים, והוא לא היה זכאי לכל פיצוי מהנתבעים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי טענתו של מר שר בדבר הסכמים בעל פה עם המינהל, אשר יעניקו לו זכויות חכירה במקרקעין לאחר שינוי ייעודם, נעדרת שחר, שכן היא אינה נתמכת בראיות ואינה הגיונית. המינהל גם לא היה חייב לפצות את מר שר על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן הוא לא הוכיח כי מעשיו היו הגורם לשינוי ייעוד הקרקע, וההסכמים המקדמיים של הצדדים הקצו את הסיכון לאי ביצוע למר שר. לבסוף, בית המשפט ציין את כישלונו של מר שר להפחית את נזקיו ואת חוסר תום לבו להמשיך לרדוף את המינהל למרות שינויים במדיניות הרלוונטית. בעקבות זאת דחתה השופטת את תביעתו של מר שר וחייבה אותו לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 100,000 ₪, בתוספת מע"מ וריבית.