מ"ח 8483/00

תקציר

המבקש, שהורשע במספר אישומים בבית המשפט המחוזי ונידון לשלוש שנות מאסר, ערער לבית המשפט העליון וזוכה מאישום אחד ותוקנו חלק מהעובדות בהרשעה באישומים אחרים. לאחר מכן הגיש בקשה למשפט חוזר לפי סעיפים 31(א)(1), 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט, בטענה כי עד מדינה, שעדותו הייתה מרכזית להרשעתו, שיקר לבית המשפט המחוזי בנוגע לאישומים נגדו בשוויץ ולמצב ההליכים שם. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשה בטענה שהיא הוגשה באיחור וכי אין סיבה להורות על משפט חוזר משום שההרשעה אינה מבוססת רק על עדותו של העד. בית המשפט העליון הניח, מבלי להכריע, כי הבקשה הוגשה במועד ובחן לגופו של עניין. בית המשפט קבע כי העד אכן נמנע מלומר את האמת על המקרה השוויצרי, אך אין בכך כדי לשלול את המשקל שניתן לעדותו על המבקש, מה גם שהיא נתמכה בראיות אחרות. באשר לאישום הראשון בשוחד, קבע בית המשפט כי ההרשעה לא הייתה תלויה בעדותו של העד, אלא התבססה על ראיות אחרות ועל גרסאותיו הבלתי מהימנות של המבקש לעובדות. אשר לאישום השני של מרמה והפרת אמונים, בעוד עדותו של העד הייתה נקודת המוצא, ההרשעה הסתמכה גם על ראיות רבות אחרות שאינן קשורות לעד. לבסוף, באשר לאישום השלישי של ניגוד עניינים, קבע בית המשפט כי ההרשעה אינה תלויה כלל בעדותו של העד. ככלל, בית המשפט מצא כי הפגמים בעדותו של העד בתיק השוויצרי לא היוו עילה למשפט חוזר, שכן הם לא ביססו שינוי פוטנציאלי בתוצאות המשפט או חשש ממשי כי נגרם למבקש עיוות דין. לפיכך, הבקשה למשפט חוזר נדחתה.