דנ"פ 2334/09

תקציר

העותרים, ישראל פרי והארגון ליישום האמנה לביטחון סוציאלי (ישראל-מערב גרמניה), הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במרמה, גניבה בידי אדם מוסמך ועבירות על חוק הביטוח. העבירות נגעו לתוכנית שבה סייעו העותרים לתושבי ישראל להצטרף לתוכנית פנסיה מערב-גרמנית. העותרים הקימו חברות למתן הלוואות למשתתפים וגבו פרמיות ביטוח גבוהות, תוך שהם נמנעים מיידוע הלקוחות על בעלותם בחברות אלה ומציגים מצג שווא לגבי מטרת הפרמיות. בית המשפט המחוזי גזר על פרי 12 שנות מאסר והטיל קנסות כבדים על שני העותרים. בית המשפט העליון אישר את ההרשעות והפחית את עונשו של פרי ל-10 שנים. העותרים ביקשו לקיים דיון נוסף, אשר נעתר בחלקו. הסוגיות המרכזיות לדיון הנוסף קשורות להרשעתו של פרי בגניבה לפי סעיף 393 לחוק העונשין. העותרים טוענים כי פסק הדין קובע כלל חסר תקדים ובעייתי שאדם יכול לגנוב מעצמו. לטענתם, הכספים שהתקבלו מהלקוחות היו רכושם שלהם, שכן הם הוקצו לעותרים באמצעות שיקים בלתי חוזרים או הועברו לחשבונותיהם. לכן, אי רכישת פוליסת ביטוח בכסף זה אינה יכולה להיחשב כגניבה. המדינה טוענת מנגד כי ממצאי בית המשפט קובעים כי נכסי הלקוחות הופקדו בידי העותרים למטרה מסוימת וכי העותרים הפרו אמון זה, ולפיכך ההרשעה בגניבה תקפה. הסוגיה השנייה נוגעת לפרשנות המונח "החזקה כדין" בהקשר של גניבה. העותרים הורשעו בקבלת כספים במרמה, והשאלה היא אם קבלת החזקה במרמה מונעת הרשעה בגניבה. הפסיקה הקודמת חלוקה בנושא זה. חוות דעתו של השופט לוין בעניין סוקולובסקי תומכת בעמדת העותרים, בעוד שופטים אחרים חולקים על כך. לבסוף, טוענים העותרים כי פסק הדין הסתמך באופן פסול על ידע שיפוטי בהגיעו למסקנה כי דמי הביטוח מופרזים, מבלי לשמוע ראיות מומחה. הם גם מבקשים להציג ראיות חדשות כדי לאתגר את הממצא הזה. המדינה טוענת כי מסקנות בית המשפט התבססו על עדויות האקטואר של פרי ופרי עצמו. השופט נעתר לבקשה לדיון נוסף בשל הנסיבות החריגות והסוגיות המשפטיות הבלתי פתורות הנוגעות להבחנה בין גניבה לבין קבלת דבר במרמה. הדיון הנוסף ידון מחדש בהרשעה ובגזר הדין לאור הסוגיות שהועלו. התיק יועבר להכרעת הנשיא לקביעת הרכב השופטים.