מ"י 62290-03-19

תקציר

המבקש, שהיה גרוש ובעל משמורת משותפת על ילדו, נעצר בעקבות תלונה של גרושתו. הוא שוחרר ללא כתב אישום כשש-עשרה שעות לאחר מעצרו. המבקש תבע פיצוי בגין מעצר שווא לפי סעיף 38 לחוק המעצרים, וטען כי לקצין הממונה לא הייתה עילה לעצור אותו וכי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי – דהיינו, שהוא שהה לילה שלם במעצר ולא שוחרר מיד לאחר ההחלטה לעשות כן. המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה משום שהמבקש לא הובא בפני שופט ושוחרר על ידי הקצין הממונה. בית המשפט קבע כי לקצין הממונה היה חשד סביר לעצור את המבקש וכי סמכות המעצר אינה משמעה חובה לשקול חלופת מעצר. באשר לשיהוי בשחרורו של המבקש, מצא בית המשפט כי הוא אמנם היה ארוך מכפי שהיה צריך להיות, אך אין בו כדי להצדיק פיצוי במקרה זה. בית המשפט גם מתח ביקורת על הקצין הממונה על כך שלא רשם את דברי המבקש במהלך הדיון, אך לא מצא כי גם בכך יש צורך בפיצוי. בסופו של דבר נדחתה הבקשה לפיצויים, אך בית המשפט המליץ לרשויות הרלוונטיות לבחון את ממשקי העבודה הנוגעים לשחרור עצורים כדי לצמצם עיכובים, וכי הקצינים הממונים יתעדו את הצהרות החשודים במהלך הדיונים.