עת"מ 16137-11-10

תקציר

העותרים טענו כי הכללת רכושם בתחומי שמורת טבע תפגע בזכות הקניין שלהם, שכן היא תגביל את יכולתם להקים מבנים חקלאיים וגדרות. הם ביקשו להוציא את אדמותיהם מגבולות השמורה, כמו חלקות פרטיות סמוכות אחרות. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה. היא מצאה כי החלטות ועדות התכנון להותיר את אדמות העותרים בתחומי השמורה היו סבירות וממניעים מקצועיים. החלטות אלה נועדו להגן על הרצף האקולוגי והניהולי של השמורה. בית המשפט הסכים כי שמירה על רצף זה היא בעלת חשיבות עליונה וכי הוצאת אדמות העותרים מהשמורה תשבש אותה. בית המשפט הכיר באינטרס הלגיטימי של שמירה על הקניין אך ציין כי דיני התכנון מחייבים לעיתים הגבלות לטובת הכלל. במקרה דנן, האינטרס הציבורי בשימור השמורה גבר על האינטרסים הקנייניים האישיים של העותרים. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים בדבר אפליה ושיהוי מופרז, וקבע כי החלטות הוועדות נשקלו בקפידה והתבססו על הבדלים מהותיים בין מקרקעי העותרים לבין חלקות פרטיות אחרות. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי התכניות והייעוד הקיימים לקרקע כבר הטילו מגבלות משמעותיות, והתכנית החדשה שמרה על איזון ראוי בין האינטרסים הציבוריים והפרטיים. משמעותה האקולוגית של השמורה, לצד יכולתם של העותרים להמשיך ולעשות שימוש חקלאי, הביאו לכך שהפגיעה בזכויותיהם הייתה מידתית ומוצדקת. לבסוף, בית המשפט סירב להתערב בהיעדר סעיף שיפוי, שכן התוכנית שירתה את האינטרס הציבורי בלבד. לפיכך נדחתה העתירה, וגבולות השמורה נותרו ללא שינוי.