ע"פ 3615/18

תקציר

בפסק דין מקיף זה מסתיימת השופטת ד' ברק-ארז, לצד השופטים א' פוגלמן ומ' מזוז, בדחיית תביעת המערער כנגד ההרשעה הראשונית במשפט בעבירת מין. הכרעת הדין בוחנת בקפידה את מהימנות עדותה של המתלוננת, למרות מצבה הנפשי המורכב והפערים בין הודעותיה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. בית המשפט מדגיש את התרשמות העדים ממקור ראשון של בית המשפט הפרוצדורלי, שיש להם עליונות על ערכאת הערעור, במיוחד בכל הנוגע לקביעות מהימנות. פסק הדין דן בבעיותיה הנפשיות של המתלוננת וקובע כי אין בהן כדי לפגוע ביכולתה להבחין במציאות. הגילוי ההדרגתי של האירועים וחוסר העקביות בעדויות נותחו, ובסופו של דבר נתפסו כטבעיים בהקשר של טראומה. בית המשפט מכיר בכך שקורבנות, במיוחד קטינים, חושפים לעתים קרובות התעללות בדרכים מקוטעות ומאוחרות בשל מחסומים פסיכולוגיים. יתר על כן, עדותו התומכת של בן משפחה נוסף וחוות דעת מומחים חיזקו את גרסתה של המתלוננת. טענות המערער, שהתמקדו בעיקר בזיכרון כוזב לכאורה אצל עד אחד ובגילוי מצטבר של האירועים על ידי המתלונן, נדחו. בית המשפט אישר גם את העונש הראשוני, תוך שהוא מציין מדיניות ענישה מחמירה הנחוצה בעבירות מין משפחתיות. חוסר החרטה של המערער וסירובו לקבל אחריות הצדיקו עוד יותר את גזר הדין שאושר. השופט מזוז מדגיש את חשיבותה של התרשמות ישירה ופרוצדורלית מבית המשפט בהערכת תיקי עבירות מין, תוך הדגשת מאפייני התנהגות ייחודיים של הקורבן. בסופו של דבר, הערעור נדחה על הסף, ומאשר את הכרעת הדין ואת גזר הדין כמתאימים לפשעיו של המערער.