בר"ע 20300-05-22

תקציר

פסק הדין מתאר את ההחלטה לקיים פסיקה קודמת הנוגעת לתביעה לנכות. פסק הדין מדגיש את סופיות הקביעות המשפטיות בנוגע לפגיעות עבודה, אך גם מכיר בכך שלא כל ההחלטות הקודמות בנושאים אלה הן בהכרח מכריעות. במקרה זה, החלטת ועדה קודמת משנת 2016 ששללה קשר סיבתי בין תאונה לבין פציעתו של התובע לא נחשבה ל"קביעה חוקית, סופית וחלוטה". הטענה הנוכחית, הנתמכת בחוות דעת מומחים, טוענת כי הליקויים נובעים ישירות מהפגיעה המוכרת, בניגוד לטענה הקודמת כי הם נבעו מאי ספיקה ורידית. בפסק הדין צוין כי קביעת הוועדה בשנת 2016 באשר לסיבת הפיגמנטציה לא הייתה מרכזית במחלוקת אז, ולא נשללה במפורש האפשרות שהתאונה היא הגורם הישיר. כמו כן, חוות הדעת הרפואיות שהוצגו בפני הוועדה תואמות את טענתו הנוכחית של התובע, והופכות אותה לעמדה רפואית אחידה שאין לערער עליה. בנוסף, נדחית טענה בדבר תחולת סעיף 11(2)(ב) במקרים של פגיעה ברגל אחת, שכן לא הוצגה בפני בית הדין האזורי. משכך, בקשת רשות הערעור נדחית, ופסק הדין הקודם עומד בעינו.