ע"א 295/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים נגדיים הנוגעים למחלוקת על עסקת מקרקעין. המשיבה מס' 1 עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו לאכיפת הסכם להעברת זכויות חכירה בחלקת מקרקעין ולמינוי כונס נכסים. במהלך הדיון צורף המשיב מס' 2 כבעל דין, שכן היה עליו לרכוש את זכויות החכירה מהמשיבה מס' 1. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבה מס' 1 לא נזקקה לצו אכיפה כנגד המערערים משום שהעירייה הכירה בזכויות החכירה של המשיבה מס' 1, ועל כן נדחתה עתירתה של המשיבה מס' 1 נגד המערערים. עם זאת, בית המשפט אף הכריז על העברת זכויות החכירה מהמערערים למשיבה מס' 1 כחוקית, והתווה הוראות נוספות לעניין תשלומים כספיים והמשך הדיון. הן המערערים והן המשיב מס' 1 ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי בדבר תוקפו של ההסכם והמשך הדיון אינה "פסק דין" אלא "החלטת ביניים", ולכן לא ניתן לערער עליה ללא רשות. מאידך גיסא, ההחלטה כי המשיבה מס' 1 לא נזקקה לצו אכיפה היוותה "פסק דין". בית המשפט העליון מצא כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניין צו האכיפה מוקדמת מדי, שכן טרם ניתנו למשיבים מלוא הזכויות להן טען כי הם זכאים. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט העליון כי הצורך בפסק דין הנותן תוקף להעברת הזכויות מותנה בסיומו הסופי של הסכסוך בין המשיבה מס' 1 לבין המערערים. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את הקביעה כי המשיבה מס' 1 לא נזקקה לצו אכיפה, ותחת זאת נתן החלטת ביניים לפיה ההסכם בין הצדדים נותר בתוקף וכי העירייה מכירה בהעברת הזכויות. השופט ש' לוין והשופט א' ברק הסכימו עם קביעה זו. המשנה לנשיאה מ' בן-פורת חלקה על כך, וטענה כי ניתן לסווג את ההחלטה בעניין צו האכיפה כ"פסק דין חלקי", וכי יש לבטל את ההכרזה כי המשיבה מס' 1 זכאית להחכיר את הנכס.