ה"פ 21201-07-18

תקציר

המבקש, חוכר חלקת מקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל, ערער על היבטים שונים של אגרת ההיתר שדרשה רמ"י, וטען כי המשיב התערב שלא כדין בחוות דעתו המקצועית של השמאי הממשלתי, הפלה את המבקש ופעל באופן בלתי סביר ובניגוד למדיניותו שלו. המבקש ביקש לחשב את האגרה על בסיס ההנחה שהקרקע מיועדת כ"מוסד" ולא כ"מרכזיית טלפונים", וכן ביקש מבית המשפט להתחשב במבנה הקיים בקרקע, באנטנות הסלולריות הממוקמות על הגג, במטלה הציבורית ובעלויות הכרוכות במבקש. עוד טען המבקש, כי דרישת המשיב להצמיד את האגרה למדד המחירים לצרכן ולהוסיף ריבית אינה חוקית. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הצליחה ברוב טענותיה, וקיבל רק את הטענה בדבר חישוב אחוז זכויות הבנייה במדינה הנכנסת, והגביל אותו למקסימום של 150% במקום 100% כפי שנקבע על ידי רמ"י. זאת, משום שהיה ספק סביר באשר ליכולתו של המבקש ללמוד על מגבלת 100%, והמשיבה נמנעה מלציין רכיב כה קריטי של זכויות החכירה. בית המשפט הורה לכל צד לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 16.2.2020.