פש"ר 2145/08

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בנוגע לחלוקת התמורה ממכירת מקרקעין ממושכנת. לבנק טפחות היה שעבוד מדרגה ראשונה על הנכס להבטחת הלוואה לחייב. בינתיים נרשם שעבוד מדרגה שנייה לטובת העותרת ללא הסכמת הבנק, כפי שנקבע בהסכם המשכון הראשון. לאחר פשיטת הרגל של החייב, נמכר הנדל"ן והניב יותר כסף מהחוב לבנק טפחות. המבקשת, שרשמה את המשכון השני, תבעה את הסכום העודף, ואילו הנושים הרגילים טענו כי המשכון השני אינו תקף בשל המגבלה החוזית בהסכם המשכון הראשון. השאלה המרכזית הייתה האם העותר הוא נושה מובטח, למרות רישום המשכון השני ללא הסכמת הנושה המובטח (בנק טפחות). השופט פסק לטובת העותר, וקיבל את הטענה כי המשכון השני בטל באופן יחסי בלבד, ובטלותו חלה רק על הנושה הראשון (בנק טפחות). השופטת קבעה כי הנושים הרגילים, שהם צדדים שלישיים, אינם יכולים לטעון לבטלותה מאחר שסעיף ההגבלה היה חלק מההסכם בין הבנק לבין החייב. יתר על כן, השופט הדגיש כי המשכון השני לא פגע בזכויותיו של הנושה הראשון, אשר נפרע במלואו. בנוסף, השופט ציין כי המשכון השני היה תקף בעת הליכי פשיטת הרגל וכי לעותר הייתה זכות לממש את המשכון לאחר פירעון החוב הראשון. ההחלטה אישרה את תוקפו של המשכון השני כנגד נושים רגילים, והעניקה לעותר זכות העדפה. השופטת דחתה גם את הטענה כי המשכון אינו תקף בשל תאריכים, שכן פעולות המימוש בוצעו בתוך התקופה הנקובה. משכך, זכאית העותרת ליתרת העודף, וההחלטה הייתה אמורה להימסר לכל הצדדים.